על הברכיים, בדיוק כמו שלימדת אותי. הגב זקוף, הידיים מונחות על הירכיים, הנשימה יציבה. כל סנטימטר ממני שייך לך. כל מחשבה, כל פעולה – הכל בשבילך, מלכתי.
את פוסעת סביבי, העקבים שלך נוקשים כנגד רצפת העץ, וכל צעד שלך שולח בי רעד של פחד והתרגשות. אני מרגיש את נוכחותך עוד לפני שאת נוגעת בי, לפני שאת אפילו מדברת. אני חי בתוך ההילה שלך, ניזון מהכוח שלך, מתקיים רק בזכות המקום שנתת לי – מתחתייך.
את נעצרת. אני יכול להרגיש אותך, מבטך שורף לי את העור. אני נושם עמוק, מרסן את הדחף להרים את הראש. לא, זה לא מקומי להחליט מתי להסתכל עליך.
"תגיד לי," קולך רך, אבל מלא סמכות. "למה אתה כאן?"
אני בולע את הרוק. אין תשובה אחרת. אין שום אפשרות אחרת. "כי את אמרת, מלכתי."
שתיקה. אני מרגיש איך המילים שלי מתפשטות בחלל, ממלאות אותו.
"אתה מבין את מקומך," את לוחשת לבסוף, ואני מרגיש את החום מציף אותי, מרגיש את הסיפוק משתלט עליי.
"כן, מלכתי." אין ספק בקולי.
את מסתובבת סביבי שוב, אצבעותיך חולפות קלות על כתפי, מטיילות לאורך עורי. כל מגע שלך הוא אישור שאני כאן, שאני נחוץ לך. זה כל מה שאני צריך – לדעת שאני ממלא את רצונך.
"קום," את מצווה לבסוף, ואני עושה זאת מיד, בלי היסוס.
את מביטה בי לרגע ארוך, עינייך ממוקדות, שוקלות. אני מחכה.
"ועכשיו," חיוך קטן נמתח על שפתייך.
"אני רוצה לראות כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשבילי."