אפרוחית.

ואז כשאנחנו פונים ללכת, אני

קצת אבודה או קצת משחקת בלהיות קטנה 

שואל אם אני צריכה עזרה למצוא את הרכב

או קצת משחק בלשאול

שנינו יודעים מה אני צריכה

ואז כש

אנחנו מתחבקים

תעדכני כשאת מגיעה הביתה. במבט כזה

(כן אדוני)

מבקשת בנימוס עוד חיבוק

(אני כל כך רוצה לנשק אותך, ושתגיד לי מה לעשות, לדעת מה לעשות לפני שאתה אומר לי, מה יחייך אותך, מה ישגע אותך, להקליט מילים,  להחזיק כוס קפה על הברכיים לצדך, להיות כלי, חפץ, שתשתמש בי לדברים שאתה לא מעז להודות בפני עצמך שאתה רוצה עדיין, לצלול לעיניים שלך, שתדבר לגוף שלי והוא יקשיב. לרקוד בשבילך)

אני לא מרימה את העיניים ליותר מרגע, אשת לוט למדה את הלקח. 

חשבתי שעם החיבוק יבוא עצב, אבל יש רק שקט נעים. ואולי. יש אולי. וגם האולי לא מעציב, הוא פשוט שם. 

אני נוסעת הביתה עם השקט, והוא עדיין איתי.

(זמן - הווה)

תעני לי.

היזהרי, כי לפעמים כשאני צריכה אני שוכחת לשאול, שוכחת לבדוק. שוכחת לנשום.

מה את צריכה?

עונה לפני שהספקתי לחשוב 

(היזהרי)

מהססת, מדייקת, מספרת איך זה מרגיש.

אתה מקשיב.

(לנשום)

האוויר מלא אדים של בנזין

קצת ממסטל ומאוד דליק

מסוכן.

אתה אומר לי למה, איך ומה.

(לנשום)

מה אני צריכה?

וכשהתשובה נטווית לי בראש

והגפרור מטייל לי בגוף

אני מחזיקה את עצמי בכח 

על קצה הספה, 

על קצה המחשבה, לא לשקוע

פוטנציאל של פיצוץ

(לנשום)

היזהרי, כי לפעמים כשאני צריכה אני רצה בלי להסתכל על הרצפה וכבר שברתי את כל העצמות בלב לפחות פעמיים השנה.

את מבינה?

תעמדי בזה?

עכשיו אתה נזהר.

תמשיכי.

(לנשוף) משחררת נצרות ושוקעת אחורה לספה, לסיפור. קודם הגוף ואז המילים. הכל קצת מעורפל, קצת ממסטל, מאוד חם, מסוכן. הגפרור מטייל לי בגוף, על העור. אני נושמת מהר. זה נעים. יותר מנעים (מה אני צריכה?) שתי ידיים, אחת על הצוואר, לא לוחצת, מחזיקה. השנייה בין הרגליים, מגבירה את האש במעגל איטי, אסור לי להתפרק (מאיפה זה בא תמיד) אז מתרכזת בנשימות (אוטוקורקט פרויד: במשימות)

(פעם אמרתי לחובש כשדיברנו על קושי לשחרר ביצירה שבא מתוך צורך בשליטה שבא מטראומה: כשאתה בסכנה להאחז בשליטה זאת הדרך היחידה לחיות, כשאתה לא בסכנה זאת הדרך הכי טובה לא לחיות. אי אפשר לזוז בלי לשחרר, אי אפשר לחיות בלי לזוז. נשאר רק לחשב כמה אנחנו מוכנים להסתכן. איחלתי לחייל בהצלחה)

(אני צריכה שיחזיקו אותי)

(אני צריכה לדעת שאני בטוחה)

(אני צריכה להבין שזה בסדר שאין דבר כזה)

תמשיכי.

קשה לי לתאר את זה בדיעבד, או להבין, איך אני לבד על הספה, מילים כתובות נוגעות בי ומחשבה מביאה אותי כל כך קרוב לקצה, כשאתמול כתבתי על אמיתי ולא אמיתי. מה אמיתי? אולי רק מה שאני מרשה לעצמי לחוות. הגוף שלי, שמפרפר עכשיו מעונג של ידיים דמיוניות, בהחלט אמיתי. 

כמה את רטובה עכשיו?

כאילו שכחתי שקיימת האפשרות, אני נושמת רגע ומחליקה אצבע לאט. נוטפת. פאק. לא להמשיך לגעת דורש את כל כוח הרצון שלי.

תבקשי רשות לגעת בעצמך.

אני מבקשת.

אתה מסרב.

וזה היה ידוע, אז זה טוב.

משהו שהיה אמור לקרות קרה.

לוקחת עוד כמה נשימות להרגע, בכל זאת. הגוף עדיין מזמזם חשמל במתח שהולך ונרגע. חוזרת לאריזות. תרגיל באיפוק.

דצמבר 23 ושוב עכשיו - מוקדש לזוג החתולים ❤️

תודה שלימדתם אותי לדבר את הטריגרים שלי,

במבט לאחור מעריכה את זה אפילו יותר.

אפרוחית.

רגע של ריחוף אמיתי שווה הכל.

...

יותר גבוה

יותר גבוה!

...

מתעוררת

לתוך מערבולת אוויר

הכל אלים וכואב

אבל

בפעם הראשונה

משהו בי

מדבר בשקט

מזכיר לי

אדרנלין

הגוף מרגיש מה שהוא מרגיש

המוח (/אגו) ממציא הסברים

זה לא זמן למילים

מילים הן אוויר יפה

תרפי

(לקום, קפה, אוכל, מים, סיגריה)

(שקט)

אני מרפה

ופתאום

אני המצנח

מרימה את הראש ורואה

כמה שהכל יפה מלמעלה

רגע של ריחוף אמיתי שווה הכל.

עד לא מזמן היה מישהו

הוא היה לי מקום בטוח

למרות שידעתי שהזמן קצוב

שאין לו מקום בשבילי

הוא היה הפעם הראשונה

ש-"אדוני" התאים.

היה לי טוב. מאוד.

זה נגמר וזה בסדר.

רוב הטקסטים שיעלו פה בחודש הקרוב נכתבו תוך כדי. גם להם לא היה מקום. נושמת ומשחררת כדי לאפשר לעצמי להמשיך הלאה.

שמונים קופסאות פלסטיק, מאה מכסים

לכל הפחות עשרים סכינים יפניות

שברים יפים של משהו (?)

שקית של שקיות

זכרון

של מבט

שהגוף שלי* עדיין רועד אליו

כאילו הוא מתרחש ברגע זה ממש

*(בגוף שני)

אני רוצה שתשתמש בי

זאת לא התחמקות

אל תטעה בזה לחולשה

במיטה שלי אני. רוצה

לשחרר

להיות כלי

עם מטרה פשוטה

בלי החלטות הגורליות

שיהיו חוקים, נכון ולא נכון

וגבולות, והסכמות

אם ולאן הם ידחפו

ואז כשהכל כאילו ידוע מראש

אני רוצה שתדחף

הכי חזק שלך

ואם זה נשמע לך פסיבי מצדי,

אז לא הבנת.

לשחרר זה דיאלוג.

כי יש לי פאזת שינה דחויה, זה מצב גנטי.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%A4%D7%90%D7%96%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%93%D7%97%D7%95%D7%99%D7%94

אוף. הייתי כל כך טעונה, כמו בנאדם שנכנס למזללה בקניון, רעבה מדי. אין לי מה לומר להגנתי. הגנתי היא לא מול מה שאתם חושבים אלא מול הגוף שלי. שאלתי אם הוא רוצה לבוא, אנחנו רק גוף, בלי עומק. בלי חיבור. חשבתי שזה יעבוד, זה עבד. טכנית. כיף לי לגעת, קל לי לתת. הוא גמר, ואז אני. הייתי צריכה את זה וזה היה חזק. ואז - דמעות. אני יודעת שזו תגובה פיזית ובסיטואציה אחרת זה היה יכול להמשיך לחיבוק ועוד ועוד, אבל. דמעות זה פתוח, אנחנו לא שם. ופתאום הרגשתי בגוף עד כמה לא. ביקשתי סליחה, ברחתי לעשן סיגריה, בכיתי. הרגשתי חרא. עדיין מרגישה חרא. סליחה גוף. אוף.

יותר טוב כלום מכמעט?

לפני שנפגשנו בפעם הראשונה סיפרתי לך
שאני רוצה שתלחץ
ואמרת שאולי לא יהיה כלום, ושצריך להכיר
האמנתי לך שאתה מתכוון לזה
קיוויתי שלא תצליח לעמוד בזה

כשהגעתי, חיבקת אותי

ולחצת חזק.

ואני

הפסקתי

לנשום

כשחזרתי
זה היה כמו לצאת ממים עמוקים
נשימה מהירה, ברכיים חלשות
אני זוכרת שכל הגוף שלי רתח
וכשהחזקת אותי כשאבדה לי היציבות
יכולתי להתחנן רק בנשימות
ובמבט, כי לא הכרנו מספיק למילים

חייכת.

אני לא בתאדם קטנה
אבל הייתי לכמה רגעים
ציפור מפרפרת בחיבוק ענקים

עצרת
וישבנו לדבר
התאפקתי יפה.

זה לא היה מפגש בדסמי
אבל במובן מסוים כן.
כי השתקת את הרעש
ובתמורה הייתי נותנת לך הכל

וכשלא יכולתי להתאפק יותר
פרקת אותי
מהמחשבות
פירקת אותי
ושלחת אותי, בלי לדעת
ברגליים רועדות וראש שקט
למסלול חדש

(מתוך פתק ישן)

אני בחיים לא אסיים את הציור הזה
יש מלא תיקונים
וכל פעם שאני מגיעה לשפתיים שלך
ולקימור הזה שמתרומם טיפה יותר בצד ימין כשאתה מדבר ואז מסתובב פנימה והיה לי הרבה יותר קל להבין את הצורה אם הייתי יכולה לגעת רק לשנייה להתחקות אחרי השריר הקטן הזה עם האצבע או עם הלשון רק... להבין יותר טוב איך העיניים שלך כשהן כמעט נעצמות והגידים בצוואר כשאתה נשען אחורה כשהשפתיים שלי עוטפות את -
אה שיט
כל פעם שאני מגיעה לשפתיים שלך
אני ממש צריכה לעשות הפסקה
(ואז הפסקת סיגריה)
אני בחיים לא אסיים את הציור הזה

(ובכלל לא בגלל זה התחלתי אותו!)