אם היו עינויים

נשאלתי (לאחרונה, אבל גם לאורך השנים) מה הקטע הזה, של כתיבה בבלוג. למה לאנשים הכרחי לשתף את כל העולם בפנטזיות הכמוסות שלהם. זאת שאלה קצת מורכבת, אבל נראה לי שבכל זאת שווה לפרק אותה. מחשבה על משהו, כתב לי קורא, היא שבריר מעשיית הדבר הזה. כלומר, כשאנחנו כותבים את עצמנו עושים BDSM (או כשאנחנו מככבים ברומן רומנטי או מתכננים טיול מחוף אל חוף), אנחנו הלכה למעשה מבצעים את הדבר הזה. אנחנו לא שם בפועל, אבל אם תלכו ותקראו את המחקר, תיווכחו שדי בלדמיין את עצמנו רצים על הליכון כדי לשרוף כמות מזערית של קלוריות. במעבר ממדעי החיים למדעי הרוח, אפשר לקרוא לזה פרפורמנס. אנחנו לא חייבים לבצע משהו כדי לבצע אותו, מספיק שנדמיין אותו כדי - במידה מסוימת - להיות אותו. 

מכל הנ"ל עולה שכתיבה היא במידה רבה מרחב בטוח להגשמת פנטזיות (ולא, אני לא מתיימרת לחדש כלום לאף אחד). אבל כתיבה היא עוד משהו - היא דרך לארגן את הסובייקט שאנחנו מול סובייקטים אחרים. כתיבה היא דרך להבנות אינטנציונליות (למול העולם - אבל גם ביני לבין עצמי). לכתוב עוזר לי לדעת יותר טוב מה אני רוצה ומי אני באופן כללי. ולכן - אל נא תזלזלו במאונני המקלדת. אנחנו עדיין עסוקים בלחפש את עצמנו בהודו.