קראתי את האמירה הזו לפחות בשני פרופילים ויש מצב שגם באיזה בלוג. כותבים יקרים – התואילו לומר לי איך, בדיוק, BDSM זה לא טיפול? כי כשאני מגיעה לפסיכולוג, בוכה חמישים דקות ויוצאת הפוכה ומסופקת – קשה שלא להבחין בנקודות הדמיון. האם אתם בטוחים ומשוכנעים שפגישה עם פסיכולוג היא כל כך שונה מסשן? כלומר, ש-סשן א' אינו זהה לסשן ב'?
נכון, אני לא מגיעה לפסיכולוג שלי כדי לעשות סקס, אבל מי אמר שאני לא מגיעה לסשן בין השאר כדי להיות מטורגרת? BDSM, מעצם העיסוק בגבולות, בודק בדיוק את הנקודות האלה. לא הנקודות שישלחו אותי היישר להתקף חרדה, אבל כן את הנקודות שבהן מעט לא נוח לי. שאני לא בטוחה לגביהן. העיסוק בשליטה והישלטות, מעצם היותו מה שהוא, נוגע לבירור מתי אי הנוחות נעימה (וכמובן – בעצירתה ברגע שהיא נהיית לא נעימה). בעיניי זאת אמירה ברורה מאוד על אופי הפרקטיקה:
המקום הספציפי שבו משהו יכול להיות BDSM הוא בדיוק הנקודה שבה אנחנו מאוזנות על החוד של הסכין, אבל לא נחצות לשניים.
ברור שזה לא דבר פשוט. ברור לי גם שהחיפוש אחרי הקצה של עצמי או הס(ו)ף של הדרמיס או כל הגדרה אחרת שתרצו, עלולה לדגדג גם היבטים פתולוגיים.
אנחנו הולכות לפסיכולוג כדי לחטט בפתולוגיה. זה ההבדל הכי ליטרלי בין BDSM לטיפול. הגבולות מסומנים בצורה אחרת והחומר הנא מטופל בצורה אחרת. פסיכולוג לא מעוניין למתוח גבולות, בין השאר כי הפעולה שלו מתבצעת מעבר להם. פסיכולוג לא מבקש להבין מה העמדה שלי ביחס לעולם (אלא ככל ש-) הוא מעוניין לסייע לי לשנות אותה כדי להתמודד טוב יותר עם אובייקטים חדים. פרטנר למשחק BDSMי מתמזמז – ביחד איתי – עם האובייקטים החדים.
זה שונה לחלוטין, כן? אבל זה גם מאוד דומה. כי המפגש עם החוץ, עם מה שמעבר לגבול, הוא בהכרח מבוקר מאוד ובהכרח מדובר מאוד כל הזמן.
בכ"מ – ברור לי שתיתכן גם המשגה אחרת. אני אשמח לשמוע המשגה אחרת. אבל אני קצת מוטרדת מהקביעות החד-משמעיות שמנסות רק להפריד בלי לאמוד קודם לכן גם על נקודות הדמיון.
