1.
פעם, לפני שנים רבות, כתבתי ארוטיקה. הארוטיקה הזו הייתה די סבבה if I say so myself. מאז עבר האינטרנט תהפוכות רבות, אני עברתי תהפוכות רבות, חלק הארי של הטקסטים ירד לתהום הנשייה, ומיעוטם שרד אצלי בגוגל דרייב, בהמתנה ל...
אין לי מושג מה בדיוק.
ספרות לא צריכה להעלות אבק במגירה. במיוחד אם יש לה תכלית כ"כ פרטיקולרית (לחרמן). זה כמו מופע סטריפטיז שאף אחד לא צופה בו. ומצד שני, אני מפחדת להיות מזוהה (לא שזה מאוד סביר, אבל בכ"ז). באופן כללי קשה לי לפגוש אספקטים חדשים-ישנים של עצמי במבט רטרוספקטיבי.
אני לא רוצה ללמוד דברים חדשים על מי שהייתי מעבר למה שאני זוכרת (מה שלמדתי לחיות אתו בשלום).
אז אני בדילמה ולא נראה לי שהדילמה הזו פתירה במיוחד.
2.
אחרי כמה שבועות של טרלול (פרי) יצירתי, אני שוב מרגישה שלווה יחסית. שלווה מספיק, למעשה, לרבוץ בסלון לאורך כל הלילה, ולנהל שיחות חד-צדדיות עם אנשים שונים בחיי.
מה שבכ"ז מפריע לי הוא התחושה או אולי התובנה הבלתי-נמנעת שהחיים כל כך מפחידים אותי שאני גם נמנעת מהם, וגם בוחשת בהם בתקווה לייצר דרמה. שאף פעם אין ולא תיתכן מנוחה כי אני לא מוכנה להתחייב לאף פוזיציה.
אני לא מוכנה להיות ברעש, אבל גם בשקט זה לא טוב.
אולי אני פשוט אוהבת לסבול.
האמירה הזו כביכול מובנת מאליה (SM או לא SM?), אבל אני באמת לא אוהבת לסבול. אני פשוט מכירה מעט מאוד דרכים להרגיש חיה.
כתבתי לו בבכי היסטרי שאני מרגישה שהשתמשתי בו. אני רוצה להפסיק ולא יודעת איך (בעיקר כי אני לא רוצה בכלל. להפסיק או otherwise). כתבתי פוסט וביקשתי מכל העולם ואשתו שיפסיקו לפנות אליי ויפסיקו לרצות אותי ויפסיקו להסתכל עליי – וגנזתי אותו.
כי אני לא יודעת מה אני רוצה.
לפחות הפסיכולוג שלי מרוצה מעצמו וסבור שאני עושה התקדמות.
3. אז עצוב לי. ואני מתנצלת אם אני לא עונה לפניות, אפילו ראויות ומסקרנות ממש. אני לא כ"כ רוצה להיות קיימת לאחרונה וכל העיניים שמביטות אותי מזכירות לי שאני קיימת (ואוהבת את זה. וקיימת ושונאת את זה).
כמאמר הפתגם – זה לא אתם. זה אני ואני ואני.