1.
צפיתי ב"ברבי" הסרט. אפשר להגיד עליו המון (מעבר ל-לא מיציתם את הקונספט עם סרט לגו? ובכן, מסתבר שלא). באופן פרטיקולרי מעניינת אותי במיוחד השבירה או אולי החתירה המכוונת תחת הקיר הרביעי. הייתה תקופה שחשבתי הרבה על אונטולוגיה של אובייקטים, וברבי מביא.ה את שתי הנקודות האלה למפגש שבדיעבד נראה בלתי-נמנע. אם אין קיר רביעי, בהכרח ניתן וצריך לדבר על פנומנולוגיה של האובייקט. אבל אם אובייקט מדבר עם אובייקט אחר, חבר שלו, ואיש אינו רואה – האם ניתן בכלל לומר שלאובייקט יש אונטולוגיה? כנראה שלא. או כן, אם שואלות את הרמן.
בקיצור, נהניתי מסרט ברבי. ונראה לי שהרבה יותר מעניין לצפות בו אחרי דוקטורט במדעי הרוח.
2.
חוץ מזה שנהניתי-
ובכן, בשנים האחרונות אני פחות מתחברת לפוליטיקה מגדרית. פשוט כי – בדיוק כמו אימא שלה, פוליטיקת הזהויות – היא מסיחה את הדעת מעצם העיסוק בפוליטיקה.
אבל אולי הדבר העיקרי שהטריד אותי היה – ובכן, קשה לשים על זה את האצבע, כי הסיום בעיקר מנסה לרכך ואפילו להפוך על פיהן את כל האמירות שהושמעו עד לאותה נקודה בסרט. ובכן, הבעיה היא שהסרט מדבר על אינטרסובייקטיביות, אבל לא מספיק. ליתר דיוק – כשהוא כבר מדבר על אינטרסובייקטיביות הוא סותר את עצמו. כי את צריכה להיות אישה חזקה, אבל לא חזקה מדי, ואת צריכה להיות יפה, אבל לא באופן שיטה את הנשים האחרות נגדך ו-היי, הקיום הנשי הוא קיום דואלי, אבל זה לא מדויק.
הדבר המדויק לומר הוא הקיום הנשי מותנה, הרבה יותר מהקיום הגברי, במבט חיצוני. וזה לא שגברים לא מעוצבים בדיוק באותה מידה בידי הפטריארכיה, אבל בגדול, נדמה לי שלקיום הגברי יש הרבה פחות נקודות ייחוס (לא שקיום גברי יתכן בלי נקודות ייחוס שיהפכו אותו לכזה – על זה גרוויג כן מצביעה, אגב).
אז אני אישה, אבל קיומי כאישה מותנה ביחס לאימא שלי וביחס לבת שלי וביחס לגבר שלי (או לגבר שאין לי), ביחס להוריי, מעסיקיי וביחס לנשים אחרות ו-
3.
זהות היא דבר נזיל.
אני נזילה.
כלומר, יש איזושהי ליבה. אבל... היא מתעוותת ונכפפת. בעיקר נדמה לי שאני רכה ומתפוררת כמו רקמת לבלב.
כל הנשים סביבי חזקות וסופר-מקצועיות ו-self realized. רק אני עדיין תוהה ובוהה כמו ילדה מפגרת בגיל 39. ספיקינג אוף וויץ':
4.
הדיבור הזה, על daddy doms כטרנד (בניגוד ל, אנאעארף, כלבה על ארבע שהיה אופייני כ"כ לראשית שנות האלפיים). נדמה לי שהוא קשור גם באפיונים המשתנים האלה, של מהי נשיות. בקפיטליזם פוסט-פורדיסטי, עם עליית הרומאנס הקורפורטיבי – עם גיבורות שמימשו את עצמן בין הסדינים אבל גם ובעיקר וקודם לכן בעבודה – אי אפשר היה לדבר על נשיות מתיילדת. על נשיות של חדי-קרן, נצנצים וליפסטיק בטעמים.
מצד שני, אולי הנשיות המתיילדת היא ג'וקסטפוזיציה לגיבורות הרומאנס הקורפורטיבי. לנשים החזקות. לביאה בעבודה וילדה קטנה במיטה. אם היה מתחשק לי לחזור לקרוא רומאנס הטרוסקסואלי וודאי הייתי שוברת על זה קצת את הראש.
5.
ובחזרה ל"ברבי". כמה טוב שיש נצנצים. אני לא יודעת איך חייתי בלי רשות להיות ילדונת. כלומר, אני יודעת, כי התעקשתי מאוד על התחביבים הלא-בוגרים שלי.
אבל הרבה יותר טוב ככה. הרבה יותר קל.
נמאס לי להיות אישה חזקה.
