שאלת הכתיבה והקריאה היא אחת הסוגיות היותר חפורות ומדוסקסות במדעי הרוח. זאת כמובן הרחבה של כל ענייני האובייקט/סובייקט ובסיס ומבנה על, אבל בגדול השאלה הנשאלת היא איפה והאם ניתן להגיד שיש ביצה: האם ניתן לבודד את האני שכותב מהאני שקורא, או שכולנו צפים יחד באותו מרק קדמוני וכמו אוגרים על גלגל ריצה, אף פעם לא ניחלץ מהמעגל ההרמנויטי שבו אנחנו נמצאים.
כאילו בהמשך לדיון לעיל, שאלה מישהי בפורומים מה יחסנו לתגובות. האם יש בנו כאלה שלא אוהבים תגובות, שבעצם שמעדיפים בלי? האמת היא שעד לאחרונה הייתי מוצאת את האפשרות הזו תמוהה. אחרי הכול: אני כותבת, משמע אני רוצה להיקרא, ואם אני רוצה להיקרא, כנראה אני רוצה שיגיבו לי.
לא? ובכן, כנראה שזה יותר מורכב. פעם שאל אותי מישהו למה אני מספרת על עצמי דברים שברור לי שהם ניתנים לפירוש ביותר מדרך אחת. יתרה מכך: למה אני מעידה על דברים מסוימים בידיעה שהקורא כנראה יפרש אותם אחרת ממני. ניסיתי להסביר לו: הבלוג הוא בשבילי. הוא דרך לברר דברים עם עצמי. ללבוש ולפשוט זהויות. להתנסות באספקטים מסוימים של עצמי בלי להיכוות. הוא עיקם מעט את האף, אבל בגדול לא היה לו יותר מדי מה להתווכח. בדיוק כפי שלי לא הייתה יותר מדי יכולת להתווכח עם הפרשנות שלו.
בקיצור, כשאנחנו כותבות משהו, כשאנחנו מספרות סיפור על עצמנו, אנחנו לא בהכרח מספרות אותו לעולם. אנחנו בודקות אם הסיפור הזה מתאים לנו. אם הוא למידותינו, אם אנחנו יכולות לקיים דרכו אינטרקציה (ואיזו מן אינטרקציה אפשר לקיים דרכו). אם זאת דרך טובה ונוחה להיות בעולם, או שאולי פחות.
נקסט.
אם יש משהו שלמדתי על בשרי במהלך הקורונה זה ש-setting matters. בלימודי מופע נהוג לדבר על האופן שבו התפאורה (ובגדול - המיקום, הרקע), מעצבים את הצגת התיאטרון. נניח - מחכים לגודו בין חורבות ואדי סאליב. אנטיגונה במקווה. האביב מתעורר ב... תחשבו כבר על משהו. סאות' פארק. נגיד.
יש משמעות לעובדה שאנחנו נפגשים בזום או בקליניקה, בבית קפה או בטירה מימי הביניים. התפאורה תמיד מתכתבת עם הפעולות ומארגנת מחדש את משמעות האירועים. rolls matter. אישה מן הישוב שחוככת בדעתה האם להיעזר בעבד להוט לצורך ניקיון הבית, איננה שולטת אכזרית שמצווה על הסאב שלה לקרצף את סוליות נעליה. גם אם (או אלא אם...?) תנעל עקבים ותצליף בשוט.
באותו אופן תמיד מתקיים קשר בין המציאות לסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו. אפשר להצהיר עד מחר בבוקר שנשלט שבחר להפוך לעוזרת בית כדרך לממש את הפטיש שלו בהכרח ישמור על מקצועיות ושהקשר בין הסובייקט לאופנים שבהם הוא מבוצע, היא שאלה היפותטית במקרה הטוב (וסתם ניג'וס במקרה הרע) - אבל המציאות די מוכיחה את ההיפך. כתבתי על זה קצת ובאופן לא מאוד מקצועי בהקשר של תאוריית ההתקבלות: מה מכתיב את האופן שבו קהל מסוים קורא ומפרש את הטקסט? הרי גם אם המחבר מת - במיוחד אם המחבר מת - נותרו רק הקוראות שמפרשות אותו. אז למה הן מפרשות אותו ככה ולא ככה?
כאן חוזרות באופן בלתי-נמנע להתחלה. להרמנויטיקה של קריאה וכתיבה. מה הביצה ומה, אם בכלל, התרנגולת.
זאת אחת הסיבות שיש לי מעט מאוד אמפתיה לא.נשים שטוענים שאני חופרת (בניגוד לא.נשים שאומרות: לא הבנתי, אשמח לקבל הסבר. או סתם א.נשים שלא היה להם מעניין ובחרו לדפדף הלאה). כי אף אחת לא חייבת לכן מובנות: אנחנו לכל היותר מחויבות לדרך ארץ (וגם זה בערבון מוגבל). אני אוהבת את הכתיבה כאן כי מותר לי להתבוסס בתקשורת עם עצמי. אני לא מוכרת שום דבר, אני לא צריכה להתחבב על אף אחד. אני לא עומדת בפני סנקציות אם חלילה אתחכם לקוראיי או אשתמש בטרמינולוגיה מקצועית.
לכן גם החלטתי שאני לא חייבת לענות להודעות פרטיות. למרות שרציתי מאוד לשמש כדוגמה חיובית. זה קשור גם אליי, כן? לא תמיד יש לי כוח להיות נוכחת באופן הזה, בהיבט הזה, מול אדם אחר. אבל גם כפונקציה של העובדה ש- אנשים הם מוזרים. אני מוזרה. לפעמים אני רק רוצה לכתוב. כאן. וזהו.
