מבוסס על המטפל של פרלין המוכשרת, כך שאם תראו אלמנטים דומים מלבד פסיכולוג ומטופלת - זה לא במקרה!
*
"אז מה מביא אותך אליי?"
שירה נשענת לאחור, אוספת את עצמה לכדור. השאלה מורכבת ופשוטה יותר מכפי שציפתה. אחרי הכול, זה לא הטיפול הראשון שלה. הטיפול הראשון היה... וואו. לפני יותר מעשר שנים.
"עשר שנים?" הוא אוסף את המילים. מרים אותן. מאבק אותן. "בת כמה היית?"
"חמש-עשרה."
"ומה הביא אותך לטיפול?"
"הייתי בת עשרה מופרעת, בטח פגשת כאלה. ההורים שלי התעקשו שאני צריכה טיפול."
"למה?"
"למה הם התעקשו?" היא מעבירה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. "עישנתי. קיללתי. הזדיינתי." היא מושכת כתפיים. "דברים של בנות חמש-עשרה."
"זה לא נשמע לי כל כך קיצוני." הוא מטה מעט את הראש כשהוא בוחן אותה, עיניו מכווצות ברמז לחיוך. משהו בארשת הזאת מרכך אותו. הופך אותו לנגיש יותר. הוא גבר מאוד יפה – קשה לא לשים לב לזה. אבל איכשהו, ברגעים הראשונים הוא נראה לה קר. מרוחק.
מה גבר כזה יכול לדעת עליה ועל הצרות שלה...?
"הלכת לאיבוד."
"לא, אני..." הוא ממש יפה. קשה לה להשתחרר מהמחשבה. "אני פשוט..." היא משפילה מבט. מסתכלת על החזה שחייב להיאסף לתוך מינימייזר עם ברזלים. על הבטן שמתחילה להיראות כמו כרס. "לא משנה."
"הטיפול ההוא – עזר?"
"כשהייתי בת חמש-עשרה?"
הוא מהנהן. היא מושכת כתפיים. כן. אולי. לא יודעת. היא התגייסה בסוף לצבא. שירתה ב8200. ההורים שלה גאים בה עכשיו.
"וזה חשוב?"
"שהם יהיו גאים?"
הוא מהנהן. שוב.
*
אין לזה תשובה טובה.
יש לה אח ואחות מבוגרים יותר. איתן הוא המוכשר, החכם, מצטיין הדיקן, הדוקטורנט. נועה היא היפה: אנשים מסתכלים עליה ושואלים מי הדוגמנית הזאת. מטר שבעים וחמש, רגליים עד הצוואר ועננה של שיער זהוב.
שירה לעומתם היא... סתם שירה. שמנמנה. מגושמת. חכמה, כן – אבל אי אפשר להיות חכמה מספיק ליד איתן. יפה – אבל לא כמו נועה. אבא ואימא אוהבים לפנק אותה ולהאכיל אותה, להתלונן שהיא מזניחה את עצמה מצד אחד, ומצד השני, לא לצפות ממנה לכלום.
"אני חושבת שבנקודה מסוימת, די מהר, למען האמת, פשוט הפסקתי להשתדל."
זאת הפגישה השנייה שלהם. היום הוא נראה לה מבוגר. משהו באור החיוור מזקין אותו. הוא פחות יפה ופחות מאיים. קצת יותר לגיטימי לחשוף בפניו את שירה שהבינה שהיא בכל מקרה לא שווה כלום.
"ההרגשה הזאת מלווה אותך מאז?"
היא מתפתלת מעט, לא בטוחה אם להיפקח או להשתבלל תחת מבטו. יש לו מבט של פסיכולוגים: כזה שרואה וחומל את כולה, כולל הפנטזיות שעדיין ישבו בבוידעם ושירה לא התכוונה לאוורר בחיים. היא תוהה אם זה היה רעיון טוב ללכת לפסיכולוג גבר. אולי הוא פחות יפה היום, אבל החוויות שלה נראות לה כל כך נשיות, כל כך פרטיקולריות. כל כך קשורות לגוף הזה ולפנים האלה ולציצים האלה.
"על מה את חושבת?"
היא לא באמת חושבת על כלום. רק על איך שהיא מתביישת בעצמה ומתה מפחד שהוא יראה את הבטן שלה משתפלת מעל המכנסיים.
"אני לא חושבת על כלום."
הוא נראה משועשע.
"באמת!"
*
"חשבתי... ארר." שירה מתאפקת לא ללעוס את קווצת השיער שנופלת לה על הפנים. סבתא אולגה נהגה לנזוף בה כשעשתה את זה. היא ניקתה לשירה את האף עם צמר גפן לח והקפידה על כל נימוסי העולם הישן שלה.
"כן?"
"אני מרגישה נורא מודעת לעצמי כשאני כאן. כלומר, בכלל."
"מודעת לעצמך באיזה אופן?"
היא מתאפקת שלא להיאנח. זה כל כך מביך. "אתה זוכר שאמרתי לך על המסיבה של דודה שלי- האחות של אימא. ואיך שכל הזמן הרגשתי שכולם מסתכלים..."
"ההרגשה הזאת מלווה אותך גם לכאן?" הוא מניח אצבע על סנטרו.
היא נפגשת אתו כבר כמעט חודשיים. שירה זוכרת את הנטייה של הפסיכולוגית הקודמת שלה לעוט על כל אזכור למה שקורה בטיפול. היא ניסתה לקרוא על הנושא ותוך זמן קצר ונתקלה במושגים כמו גשטאלט ומרחב טיפולי שגרמו לה להרגיש שהיא חייבת לקרוא עוד מיליון ואחד ערכים בויקיפדיה כדי להתחיל להבין משהו.
היא מספרת לו על החוויה.
"מה את אומרת לי בעצם?" הוא נראה משועשע. מקרב בזמן שהוא מרחיק.
"אני לא אומרת לך שום דבר. אני רק... אומרת."
שוב האצבע על השפתיים. יש לו לסת מסותתת מאוד. המחשבה הזאת מביכה אותה. ובעיקר: המחשבה שהיא לא מסוגלת להפסיק להסתכל עליו. לא מסוגלת לקבע אותו בראש כאדם בפני עצמו. הוא קודם כל הפנים והכתפיים והקעקוע הקטן על הרגל שהיא רואה כשהוא נועל נעליים נמוכות (ממתי לגברים בני חמישים פלוס יש קעקוע?).
הוא לא עונה. גם היא לא עונה. הוא מסתכל עליה, והיא מחזירה לו מבט מהיר, מתריס, רק כדי להוכיח שהיא מסוגלת. אבל היא לא באמת מסוגלת להחזיק במבט הזה לאורך זמן. מהר מאוד הוא נשמט, נודד לרגל המקועקעת (היום בנעלי ספורט. לא רואים את הקעקוע).
"יש לך קעקוע על הרגל."
כן. "יש לי קעקוע על הרגל."
*
"מה זה הקעקוע?"
היום הוא נועל מוקסינים. זה משעמם ואיכשהו הולם אותו. נעליי הספורט שהוא מעדיף בדרך כלל משדרות משהו צעיר יותר. מייצרות איזשהו דיסוננס מוזר בין החזות המכופתרת, הצדעיים הלבנים וההנהון, לבין...
היא לא בטוחה איך להגדיר את זה.
"איזה קעקוע?"
איזה מעצבן. מה הוא משחק אותה לא מבין?! מסתכל עליה כאילו היא סתומה. שירה מתרגזת, ואז מתרגזת על כך שהיא מתרגזת, מסמיקה מרוב מבוכה. "אתה יודע." היא מושכת כתפיים. "על הרגל שלך."
"למה את רוצה לדעת?"
שירה מגלגלת עיניים בהפגנתיות. היא לא מהטיפוסים שמגלגלים עיניים בדרך כלל. לא חצופה או מרדנית. אבל לפעמים השאלות שלו מעצבנות אותה. "לא יודעת. אני סקרנית."
"לגביי?"
"כן, לגביך."
ממ-המ. הוא לא מגיב.
"הקעקוע...?"
הוא משכל בעדינות רגל על רגל. אצבעות ארוכות מרחפות מעל כף רגל מקושתת. "אולי בפעם אחרת."
