אז ההתחלה נמצאת ממש ממש כאן. זה ההמשך. ואם יש כאן מישהו (רצוי הוא, אבל גם היא הולך) שרוצה לכתוב את נקודת המבט של הפסיכולוג - זה ממש ממש ישמח אותי!
מבוסס על המטפל של פרלין המוכשרת, כך שאם תראו אלמנטים דומים מלבד פסיכולוג ומטופלת - זה לא במקרה!
*
היא מנסה לשאול שוב, פגישה או שתיים לאחר מכן.
הוא מחייך אליה. משהו בחיוך שלו היום... אחר. יש בו גוון נוסף שהיא ממעטת לראות. משהו מחושב אבל גם מעוניין. עניין ששירה מעולם לא הייתה מרשה לעצמה לקוות שיופנה אליה.
"אני רואה שהקעקוע שלי מאוד מעניין אותך."
אתה, היא חושבת. אתה מעניין אותי. ואיך אפשר שלא? ענת, החברה הכי טובה שלה, מתעקשת שזאת "העברה אירוטית" (השד יודע מה זה אומר"). "את לא נמשכת אליו, את פאקינג לא מכירה אותו. את נמשכת לדמות שאת עושה ממנו." אבל... זה לא לגמרי הגיוני, נכון? היא יושבת שם מולו, הם משוחחים כבר כמעט חמישה חודשים אחת לשבוע. היא בולעת אותו במבטים גנובים, ממתינה לצליל של קולו. היא מזהה אותו בטלפון גם בלי להציץ במסך. זה תמיד הוא והוא והוא.
ענת אומרת שאין לה כוח להתווכח על זה ושתחשוב מה שהיא רוצה, וגם כששירה שואלת למה בכלל אכפת לה, פשוט מושכת בכתפיה ומפטירה שנראה לה מבאס להיות מאוהבת במישהו לא מושג.
שירה לא רוצה להגיד שכל הקראשים שלה תמיד היו בלתי-מושגים. מה זה כבר משנה – הוא, או ליאור מ-יב' 2, או טל הבן מחמ"ן שלא הסתכל עליה פעמיים ותמיד הצהיר בקול שהוא לא יורד לבנות.
בסוף היא מפטירה בקול רועד שהם שני אנשים. הם משוחחים. רק הגיוני שתתעניין בו. לא?
הוא מחייך שוב. הפעם היא חושבת שיש לה תווית להצמיד לחיוך הזה. זהו חיוך פרדטורי.
חיוך של טורף.
"עד כמה הקעקוע שלי מעניין אותך?"
"איזה מן שאלה זאת?"
הוא נשען לאחור בכורסה. "אנחנו מדברים הרבה על חוסר הנוחות שלך. עם עצמך."
כן. אני שירה ויש לי body issues. היא מתאפקת לא לגלגל עיניים. זה חצוף והיא ילדה טובה.
"אני... יש רעיון שאני מגלגל בראש."
"...אוקיי."
"זה לא מאוד קונוונציונלי."
"...אוקיי."
"תני לי לחשוב על זה, בסדר? בינתיים הזמן שלנו נגמר. אני רוצה לשלוח אותך הביתה עם שיעורי בית."
מה, להסתכל בראי ולהגיד לה חמישה דברים טובים על עצמה? (היא לא עונה, אבל בפנים היא מרגישה מרדנית).
"אני רואה את המבט הזה." הוא נשמע... לא בלתי-מרוצה. שוב היא מרגישה שהיא לא יודעת לקרוא אותו.
"אוקיי. איזה שיעורי בית?"
"אני רוצה שתחשבי מה את מוכנה לעשות. כדי להרגיש טוב יותר. כמה רחוק את מוכנה ללכת."
*
הניסוח הזה מציק לה בימים הבאים.
שירה מבקרת בבית: בימי שישי הם מתכנסים לארוחת ערב משפחתית, ונועה סוף כל סוף החליטה להביא את החבר החדש שלה הביתה. לאיתן אין מישהי כרגע, ושירה קצת נבוכה כשהיא צופה בבחור: אבא מסתער עליו בשאלות, איתן מהנהן מהצד, ושירה אוכלת את עצמה, נאבקת שלא להתבאס למחשבה שמישהו כזה אף פעם לא יסתכל עליה.
נועה, כמובן, נוטפת קסם, ואפילו... שירה לא בטוחה איך להגדיר את זה. היא רואה איך הבחור שלה חג סביבה. איך הוא מעריץ את הקרקע שנועה דורכת עליה. היא מאזינה לצחוק הפעמונים של אחותה וחושבת כמה כיף לצחוק ככה, בידיעה שכל העולם פרוש לרגליך (ומה הפלא שכל העולם פרוש לרגליך כשאת צוחקת צחוק של פיות, כשהידיעה שאת יפה ונחשקת מבעבעת מבין שפתיך כמו שמפניה מתוך מעיין נסתר).
אחר כך, בלילה, כשהיא מתכנסת בין השמיכות, היא נזכרת בשאלה שלו. מה הייתי מוכנה לעשות כדי להרגיש טוב יותר?
כמה רחוק הייתי מוכנה ללכת?
מה לא הייתי נותנת כדי להיראות כמו נועה.
*
"את חושבת שאת צריכה להיראות כמו אחותך כדי להרגיש טוב יותר...?"
היא קצת מצטערת שחלקה איתו את המחשבה. איכשהו, בליל שישי, עלה בדעתה ש-הינה, חומר להביא לעידו, ומיד לאחר מכן: אלוהים, אני לא מסוגלת להגיד לו את זה. ואז: אם לא אספר לו, האם אני מסתירה משהו?
הוא ירגיש, היא מחליטה. הוא יחשוד. כמו פסיכולוג טוב, המטפל ירגיש שהיא מתבכבכת, שהיא דוגרת על סוד מביך ומנסה להסתיר אותו ממנו. הוא יניח לה להתפתל על הקרס, יחייך את החיוך החומל שלו ויאזין לשתיקה שתתמתח ביניהם עד ששירה, מתנשפת ובלי אוויר, תפלוט את הסוד המביך.
"למה לא רצית לספר לי?"
הפעם היא באמת מגלגלת עיניים. "למה אתה חושב?"
לפעמים נמאס לה מהדיאלוג הזה שהם לא באמת מנהלים – היא והאיש שהיא מדמיינת, איתו – המטפל בשר ודם. אבל היא לא יודעת איך לנסח את הדברים.
ככלות הכול, איך היא יכולה להתענות ככה לנגד עיניו מבלי שידע? הוא פסיכולוג. על זה היא משלמת לו. לדעת. אותה. מלפני ומלפנים.
אם כן, וודאי שהוא יודע. יודע, ומתזמן כל רגע לפי סט הנחיות מדויק הידוע רק לו.
"את כועסת?"
"ואם אני כועסת, זה משנה?"
חצי חיוך. הוא משכל את אצבעותיו לצריח. "אני לא מתרשם מחוצפה, את יודעת."
היא רוצה לשאול מה לעזאזל. אבל...
"סליחה."
המטפל יודע שהיא יודעת. שהוא יודע. אין לה עוד לאן ללכת. היא לחוצה נגד הקיר, דג שמן, מבולבל, חסר-אונים.
"חשבת על השאלה שלי...?"
"איזה שאלה."
הטיית ראש. מבט חודר.
"אני, אממ."
"חשבת עליה."
שירה מהנהנת.
"ו....?"
*
זאת שאלה מורכבת.
נניח: אם היה לה כוח להתמיד בדיאטה, שירה בטוח הייתה מרגישה יותר טוב, נכון? אבל אין לה כוח. היא תמיד נכשלת. למשך שבועיים או חודשיים היא עוקבת באדיקות אחרי התפריט, מוציאה את עצמה לעשות ספורט, מסמנת באסוס את כל הבגדים שתרכוש כשתוריד את עשרים הקילוגרמים שרובצים עליה כמו חיבוק מיוזע של דוד זקן. במשך שלושה שבועות או חצי שנה, היא עוקבת בהדרגה אחרי הספרות במשקל מחשבות את קיצן לאחור ואפילו מתחילה לצלם תמונות סלפי.
ואז...
יום רע בעבודה. דייט מחורבן. ענת שוב מבריזה לה ברגע האחרון כי שירה לא מעניינת כמו ריטריט יוגה ושירה כבר חיכתה כל כך לפגישה ביניהן – למה שירה כועסת כל כך? את יודעת שלפעמים צצים דברים.
אלא שדברים צצים לענת כל הזמן. ושירה אף פעם לא מוזמנת לריטריט או לנסיעה לחו"ל או אפילו למועדון שבו ענת רוקדת עם החברים המגניבים שלה.
"ואז...?" הוא מעודד אותה להמשיך.
"אני אוכלת. כאילו. כן."
"וזה מנחם אותך?"
"כן." בא לה לבכות קצת. "כאילו. סוכר. דופמין. אני... לא יודעת. זה מרגיע אותי. וגם... כבר לא אכפת לי. כאילו... אם אני כזאת לוזרית, מה זה משנה אם אני אוכל עכשיו את כל המקרר שלי?"
הוא מהנהן. "זה בטח קשה."
"להיות פרה?" היא אומרת במרירות.
הוא מטלטל את ראשו. "להרגיש ככה. זאת נשמעת כמו הרגשה ממש קשה."
מטריד אותה שהוא אמפתי. ממתי הוא אמפתי?! הדמעות דוקרות בעיניה והיא מושכת כתפיים. מה הוא בכלל יודע על איך שהיא מרגישה? עם הכתפיים האלה והפנים האלה – והגובה. מה הגובה שלו בכלל? מטר שמונים וחמש, מטר תשעים? בחורות בטח חגות סביבו כמו זבובים.
"אמרתי משהו שפגע בך."
היא לא אוהבת כשהוא רך. יש בזה משהו... כמעט בלתי-נסבל. כאילו הוא מרחם עליה. כאילו הוא מחבב אותה. כאילו יכול להיות שהיא יותר מהבכיינית השמנה והמפסידנית שמרפדת את חשבון הבנק שלו.
"ככה את חושבת שאני רואה אותך?"
היא נזכרת במשפט שלו משבוע שעבר ובכל זאת. מגלגלת עיניים. "כאילו... בוא נודה בזה. אני לא שיא האטרקטיביות."
"לא. את לא."
*
המילים נתקעות בגרונה.
זה כמו... כמו סטירה. כמו אבחת חרב. כמו אגרוף שנסגר סביב קנה הנשימה שלה ולוחץ ולוחץ עד שכל כלי הדם מתפקעים.
"א-אתה-" היא שונאת לבכות. במיוחד בפניו. אבל הברז נפתח, ומרגע שנפתח, הדמעות זולגות ללא מעצורים. "אתה לא אמור להתייחס אליי ככה. זה לא מקצועי."
הוא נאנח. רוכן לפנים. יש לה תחושה שהוא רוצה לגעת בה ומתאפק. "את משלמת לי כדי להגיד לך את האמת, נכון?"
שירה מתייפחת ומהנהנת.
"אז אני אומר לך את האמת." עכשיו הוא סוף כל סוף מושיט יד, וכף ידו הרבועה, המסותתת, משאירה כוויית חום על ברכה.
