אם היו עינויים

סיפור. או: מה עשיתי היום במקום לעבוד. 
חלק 1

חלק 2

מבוסס על המטפל מאת פרלין המוכשרת - כך שאם יש אלמנטים דומים, זה ממש לא במקרה! 

*

"והאמת היא שאני לא שיא האטרקטיביות." השתנקות.

"האמת היא שיש לנו על מה לעבוד."

"אתה חושב?"

הוא מהנהן. הוא יודע. והיא רוצה כל כך להאמין לו.

"את זוכרת שאמרתי שחשבתי על משהו...?"

שירה מוחה את עיניה בשרוול חולצתה. הוא מציע לה טישיו והיא מקבלת (מוחטת את האף. ואז לוקחת עוד טישיו, ועוד אחד). "ש...שאלת כמה רחוק אני מוכנה ללכת."

הוא מסמן לה להמשיך.

"כדי להרגיש טוב עם עצמי." היא מלקקת את שפתיה. מוחה את הדמעות. שוב מקנחת את האף. "הכול. אני מוכנה לעשות הכול."

"אם ככה, יש לי הצעה."

*

הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא יוצאת מהקליניקה זה להתקשר לענת. לא, הדבר הראשון שהיא עושה זה לעלות במבט מזוגג על קו חמש, להבהיל את הזקנה שיושבת מולה ושואלת אם הכול בסדר, בובה'לה, ואז מועדת לדירה הקטנה שמשקיפה על אלנבי.

שירה מכינה לעצמה כוס קפה ואחרי שהיא נפטרת מהחזייה במיאוס, יוצאת למרפסת. בין הבניינים אפשר לראות פס דקיק של ים. קצת קר, ועם הסוודר שהיא לובשת זה נעים לה. כמו להיות מכורבלת בתוך כף-יד גדולה.

רק שתענה, היא חושבת כשהיא מנסה להתקשר לענת. אבל השיחה נודדת לתא הקולי, ואז מתנתקת כששירה מנסה שוב.

ענת לא פנויה אליה.

אז היא בוכה עוד קצת. היא צריכה לעזוב אותו. איזה מן פסיכולוג מציע הצעות כאלה? איזה מן פסיכולוג... איזה מן פסיכולוג אומר למטופלת שהיא לא שיא האטרקטיביות.

היא צריכה לדווח עליו ל... משהו שאליו מדווחים כשפסיכולוגים מתרשלים במלאכתם. כשהם עוברים על חוקי האתיקה.

ועדת האתיקה. כן. זה השם.

היא מנסה בפעם האחרונה להתקשר לענת (הטלפון מנותק. סימן בדוק שענת לא מתכוונת ליצור איתה קשר בזמן הקרוב ואפילו קצת כועסת על שירה), ואז נושמת עמוק.

המחשבות מתחילות להסתחרר.

היא לוגמת מהקפה.

המטפל אמר שבשביל זה היא משלמת לו. הוא ציין בעצמו: זאת לא הצעה קונוונציונלית. אני רוצה שתחשבי טוב לפני שאת קופצת איתי למים. קחי את הזמן, תחשבי על זה. אני לא אכעס ולא אפגע אם תרגישי שזה לא מתאים לך.

וזה לא התאים לה. היא אפילו אמרה לו את זה.

אבל... ההנהון הזה. והמבט הרך. המבט שנדמה לרמוז שאין פלא שמשירה לא יצא שום דבר, אבל הוא מבין כל כך את הקושי שלה.

אוף. אוף. אוף.

*

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?"

היא בקושי מספיקה להתיישב. שירה שקלה את ההצעה שלו במשך... וואו. כל השבוע. היא לא הצליחה להתרכז בעבודה. היא לא הצליחה להסביר את עצמה לענת, כשענת סוף כל סוף התקשרה והסבירה בהתנצלות שאסור להם טלפונים בריטריט. היא חלמה על עצמה, יושבת מולו. חשופה. וזה היה...

היא לא מצליחה להסביר את זה לעצמה. נעים ולא נעים. היא רק הייתה בטוחה שהרעיון הזה לא אמור להרגיש ככה.

"מה את חושבת?" הוא שואל אותה לבסוף.

היא בולעת רוק ומסתכלת עליו. "אני חושבת... שאני רוצה להאמין שאתה רוצה בטובתי. ואתה יודע מה טוב. זה כמו שאמרת בעצמך. בשביל זה אני משלמת לך."

"ואת מבינה שאני רוצה בטובתך, נכון?"

שירה מהנהנת.

הוא מחייך אליה בעידוד. "את יכולה להתחיל עם החולצה. בואי נראה איך את מרגישה עם זה היום ונתקדם משם."

*

הדבר ששירה הכי שונאת לגבי הגוף שלה הוא החזה שלה. היא שונאת גם את הבטן. היא שונאת את זה שהתחת שלה גדול מדי, ולא משנה כמה פעמים נועה אומרת לה שהיא הייתה מתה שיהיה לה תחת בשרני ועסיסי כמו של שירה. היא שונאת את השיער שלה: הוא ישר מדי, בגוון משעמם מדי ואין לו תנועה בכלל. אבל מעל הכול – היא שונאת את השדיים שלה.

הם ענקיים. בכיתה ח', כשכל הבנות השלימו עם ה-A פלוס, B מינוס שלהן, שירה כבר לבשה DD. לקראת הצבא היא החליפה לE. היום היא לובשת דאבל F ודי ברור לה שאם תשמין, גם המידה תעלה. החזה שלה גדול, נפול, פטמות מאיימות לגעת בבטן.

היא מורידה את החולצה בבת אחת. אומרת לעצמה שזה כמו לקרוע פלסטר. נשארת בחזייה.

הוא מהנהן.

החזייה – זה כבר יותר גרוע מפלסטר. השדיים שלה עדיין ענקיים, כן? אבל ככה לפחות הם אסופים. עומדים. מטשטשים במשהו את הבטן שמתעגלת תחתיהם.

"זה לא יהיה קל יותר אם תדחי את זה," הוא אומר בשקט.

היא נושמת עמוק. בודקת אם הוא מסתכל עליה. ליתר דיוק. אם הוא מסתכל על החזה שלה. אבל המבט שלו קבוע בפניה. רך, מקבל. היא יכולה לעשות את זה.

שירה מושיטה את הזרוע לאחור, צובטת את הקרס... וזהו. האמת העירומה – הא הא – משתפלת מבית החזה שלה. אין יותר מה להסתיר.

חוץ מכל מה שעדיין יש להסתיר.

הדמעות כבר עוקצות את עיניה כשהוא מהנהן. מחייך בעדינות. "נו, וזה היה כל כך קשה?"

שירה מקבלת את הטישיו שהוא מגיש לה.

"כ-כן." היא כורכת את ידיה סביב עצמה. לכסות. את מה שאפשר.

"אל תעשי את זה." נימה של פלדה מתגנבת לקולו. "לא בשביל זה אנחנו כאן." עכשיו, סוף כל סוף, עיניו נודדות אל מתחת לקו הצוואר שלה.

"אני לא חושבת-"

"את כאן בשביל לעשות מה שאני אומר, נכון?"

שירה מהנהנת.

"יופי. אז אני אומר שתתני לי להסתכל."

היא עוצמת עיניים.

"לא- אני רוצה אותך כאן."

"אוקיי."

הוא מסתכל. ומסתכל. ומסתכל. שירה הייתה אומרת שהוא מפשיט אותה במבטו, אבל כבר אין מה להפשיט. היא אף פעם לא הרגישה עירומה כל כך. לא מול אף אחד מבני הזוג שלה. לא מול הבנות האחרות שדחפו אותה לתא השירותים והכריחו אותה בצביטות והדיפות להוריד את החזייה.

ואז הוא מרים את העיניים. ומהנהן. "אז איך עבר עליך השבוע?"

*

עובר עליה שבוע די מחורפן. בעיקר כי שירה לא מצליחה לחשוב על הפגישה שהייתה, ואז על הפגישה הבאה. מה יהיה בשבוע הבא? הוא אמר ש-נעבוד לקראת זה.

לקראת מה בדיוק?

היא הניחה שהוא מתכוון לעירום. ליכולת לשהות מולו חשופה, כמות שהיא. אבל אולי...?

היא זורקת את המחשבה לפח. לא לפני שהיא דורכת עליה ומקווצ'צ'ת אותה לכלום.

בלילה – כבר שני לילות, למעשה – היא חולמת על הפגישה. הפעם היא מוכנה יותר. דומעת פחות. היא יכולה לדבר בלי להשתנק ולגמגם כל מילה שנייה. ובחלום יש משהו אירוטי. בחלום היא יכולה להיות מושפלת עד עפר, ועדיין להרגיש איך היא נרטבת, איך הכוס שלה מתנפח ומטפטף והגירוי מתערבב לאט-לאט עם ההשפלה ושירה מתנדנדת קדימה, מחפשת נקודת חיכוך, מחפשת את העיניים שחורכות את דרכן לתוכה-

האורגזמה כמעט מספקת. אבל רק כמעט.

*

גם היו היא ממררת בבכי. חולצה, חזייה – אצבעות מרחפות על כפתור הג'ינס, אבל הוא מטלטל את ראשו.

"היית ילדה טובה," הוא מצהיר פתאום, חצי מהדרך לתוך הפגישה.

המחמאה... מציתה בתוכה משהו. כלומר. היא לא כלבה. היא גם לא ילדה. היא בת פאקינג עשרים וחמש, והניסוח צורב לא פחות מכפי שהוא מחמיא. אבל המטפל מסתכל עליה במבט ההוא – המבט שהוא לא בדיוק חומל ולא בדיוק טורפני, אבל מכיל משהו משתי האיכויות – ושירה משוכנעת לפתע שהוא מרוצה. גאה אפילו.

אולי... אולי אפילו מרוגשת?

"את רוצה לגרות אותי?"

המחשבה גורמת לה להסמיק, ועכשיו כשהיא חצי עירומה, הוא יכול לראות איך הסומק חוצה את קו הצוואר, חוצה את החזה. מתפשט על פני השדיים הלבנים.

"לא! מה פתאום!"

הוא מרים גבה. "אמרתי שהיית ילדה טובה. אני כבר לא בטוח שזה המצב."

היא רוצה ליילל.

"אני מצפה ממך להגיד את האמת."

שירה נושכת את שפתיה בכוח. זה מביך וזה משפיל. הוא רוצה להביך אותה ולגרום לה להרגיש נורא לגבי עצמה.

"אני רוצה לדעת... פאק." הדמעות שוב מאיימות לזלוג. "בוא נדבר על משהו אחר."

"חשוב שנדבר על התכנים שאת מעלה."

"למה?"

"אמרת לי – כמה פעמים, למעשה – שאת מרגישה לא נוח מול גברים."

בסדר. אז מה. איך זה קשור אליו.

"אני גבר." הוא מתיישר מעט. "מה שקורה בינינו כאן בטיפול לא מנותק מהעולם האמיתי. איך את חושבת שתוכלי להרגיש בנוח מול בני זוג בעתיד, אם את לא מסוגלת להשתחרר כאן מולי?"

זה... יש בזה היגיון. שירה בולעת בכוח. "זה לא אומר ש... זה לא אומר שאנחנו צריכים לדבר. על זה."

"על זה?" יש משהו מלעיג בקולו. מר הייד שמציץ לרגע מבין הצללים. "איך תהיי עם גבר, אם את אפילו לא מסוגלת לקרוא בשם למה שאת מרגישה?"

שירה מנגבת את העיניים בחולצה שלה, ואז ממשיכה לתקוע מבט בחולצה השמוטה על ברכיה. "בסדר."

"יופי. בואי נפתח את זה."

*

"תקשיבי, זה נשמע לי מפוקפק בטירוף." ענת, שסוף כל סוף חוזרת אליה, מישירה אליה מבט מעל צלחת עמוסה בסלט.

שירה, מצידה, אוכלת המבורגר. כי אין לה שליטה עצמית. "הוא אומר-"

"הוא אומר מה שהוא חושב שיניע אותך. שירה, אני לא אוהבת את זה. אני חושבת שאת צריכה לפנות לוועדת אתיקה."

הא. היא ידעה שזה השם.

"אני חושבת שהוא עוזר לי."

"את חושבת עם הכוס שלך. שירה, את לא רואה שהוא עושה לך גזלייטינג?"

היא לוקחת עוד ביס מההמבורגר. היא כבר סיימה את רובו והיא די שבעה, אבל... הוא שם. והוא טעים. ויותר קל לאכול ולהתענג על המזון בזמן שענת מטיפה לה מוסר, מאשר לשבת ולהביט בענת הדקיקה ובקערת מזון הארנבות שלה.

"אני חושבת שזה טוב לי," היא קובעת לבסוף.

"שירה-" ענת מזיחה את קערת הסלט כמי שקובעת: אכלתי מספיק. "אני לא חושבת שאת רציונלית לגבי זה. אני מרגישה שאני צריכה--"

"את לא צריכה כלום. אני אדם מבוגר ואני לא אעריך את זה אם תתערבי."

ענת נושפת ברוגז. "בסדר. את אדם מבוגר. תעשי מה שאת רוצה. אבל רק שתדעי שאני עם היד על הדופק. כי אכפת לי ממך."

נעים לשמוע את זה. במיוחד מענת. "בסדר."

אבל ענת לא נראית מרוצה.

*

"את חושבת שאני עושה לך גזלייטינג?"

"אם אני חושבת ש-" אחרי שבוע של התחבטויות, היא משוועת לתשובה חד-משמעית. לקיים דיאלוג איתו, לא עם אינסוף ההשתקפויות שהוא מציג בפניה. והתשובה שלו יותר ממתסכלת. היא מקטינה ומעליבה ו... מתחמקת. שירה לא מצליחה לעצור יותר את הכעס. "איך זה שכל שאלה אתה מחזיר מייד אליי?!"

הוא מרים גבה. "אני לא אוהב את הטון הזה."

"אבל אתה כן אוהב שאני יושבת מולך בחזה חשוף!"

"שירה. אני לא חושב שתאהבי את התוצאה אם תמשיכי לדבר אליי ככה."

"למה?!" היא יודעת שהיא עקשנית, אבל היא לא מסוגלת להרפות. ענת הייתה נחושה בדעתה. גם שירה – עמוק בפנים – ידעה שענת כנראה צודקת. אבל היא אהבה את... את המשחק הזה שלהם. היא אהבה את הדרך בה הוא הסתכל עליה פתאום, בתחילת הפגישות. בציפייה. היא אהבה להרגיש, אפילו אם זאת רק פנטזיה, שהוא מתגרה ממנה. שהיא מדליקה אותו.

"למה? כי חוצפה לא מדברת אליי. אני לא חושבת שזאת הדרך להשיג דברים, בטח לא בשבילך."

"למה צריך להיות אכפת לי מה אתה חושב?! איך בכלל אני יכולה לסמוך עליך?!" איזה מן פסיכולוג אתה, שאתה גורם לי לשבת מולך בפלג גוף עליון חשוף ועוד גובה ממני כסף-

הוא מהרהר לפתע. "את צודקת. מה שאנחנו עושים בעייתי. אני לא חושב שאת צריכה להמשיך לשלם לי."

בדיוק. ההסכמה שלו גורמת לה להתלקח. "אני חושבת שאין לך שום גבולות ואתה-"

הוא מתרומם בחדות. "שירה, אני מצטער, אבל אני לא יכול לקבל את הטון הזה."

"אתה-"

"פגישתנו הסתיימה."

"אבל—אבל רק הגעתי-"

המטפל נאנח. "אני לא אוהב חוצפה. אני לא חושב שהדיאלוג הזה מתאים לי אם ככה את רוצה להתייחס אליו. לכי הביתה."

"אבל—" הדמעות שוב חונקות את גרונה. "אני חיכיתי—"

"אם הפגישה הייתה לך חשובה כל כך, אני חושב שהיית שוקלת פעמיים את הדרך שבה את מדברת אליי."

"אני כעסתי—"

"וזה מובן, אבל יש דרך להגיד דברים. בחרת בכיוון מסוים ואני לא יכול להשלים עם זה." הוא רוכן לפנים. "שירה, לכל דבר בעולם יש תוצאות. התחצפת, ועכשיו אני לא יכול להמשיך בפגישה-"

"אתה מפטר אותי."

הוא נאנח. אנחה כמעט מלודרמטית. "לא. אבל אני רוצה שתחשבי על זה. אני רוצה שתלכי הביתה ותחשבי על איך שהתנהגת היום."

זהו? הוא שולח אותה. היא מתקשה לכבוש את הדמעות.

"אני רוצה שתחשבי טוב. ותשאלי את עצמך אם את מוכנה לשאת בתוצאות."

*

היא לא מוכנה. זה מגוחך. הדרישות שלו מגוחכות. ענת צדקה ושירה צריכה להפסיק להיות מטומטמת. הוא לא באמת רוצה בטובתה, ושירה לא באמת חושבת עם הראש הנכון (אפשר להגיד את זה על בנות בכלל? היא מחליטה שתגיד. מה אכפת לה). לא הגיוני שככה הוא אמר.

הוא אפילו הודה בעצמו: זה לא בדיוק טיפול. הוא לא ימשיך לקחת ממנה כסף.

אבל שירה עדיין מרגישה חרא בקשר לעצמה, והיא עדיין צריכה טיפול. היא עדיין צריכה מישהו שיקשיב לה ויאסוף אותה וירכיב אותה בזהירות כשהיא מתפרקת. היא עדיין צריכה רשות להמשיך בחיים גם כשהכול מתחרבן.

היא עדיין צריכה אותו ושיקרא לה ילדה טובה. אבל היא לא מסוגלת לעשות את זה. לא ולא ולא ולא ובחיים לא. היא תגיע לשם ותגיד לו את זה. תגיד לו שמה שקרה מורכב לה. שהיא הגיבה לא לעניין, אבל היא לא חושבת שזאת סיבה להפסיק טיפול.

אולי היא צריכה להגיד לו שעדיף שיחזרו לטיפול. שהיא לא יודעת איך לאכול את המפלצת הזאת שצמחה ביניהם (רק להמשיך להאכיל אותה, עד שתטרוף את שירה).

*

התוצאות הן... היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לעמוד בזה. אבל היא גם לא בטוחה שהיא מסוגלת לסרב. "בבקשה, לא."

"ביקשתי ממך לחשוב."

"חשבתי. אני—"

"ועדיין באת."

שירה משפילה את עיניה. היפחה נבלעת בגרונה לפני שהיא מספיקה להיוולד. "בסדר."

הוא מהנהן (שירה מעיפה מבט לבדוק אם לפחות הוא נראה מרוצה, אבל המטפל רק מביט בה בריחוק, נשען לאחור וטופח על ברכיו). שירה מתרוממת באיטיות. "אני-"

הוא טופח שוב. טפיחה מהירה. חדה.

לאט לאט, היא מנמיכה את עצמה מעליו. על רצפת הקליניקה פרוש שטיח – היא בטוחה שתפגע בו ומתרכז בסיבים, אבל המטפל מתרומם מעט, מניח יד על גבה ומסייע לה להתמקם. על ברכיו. כמו ילדה קטנה בעונש. או ילדה גדולה, בסרטון פורנו.

"אוקיי." הוא נשמע כמי שמחכה למשהו.

"אני לא יכולה."

"את לא חייבת. את תמיד יכולה לקום ולצאת מכאן."

דמעה שמנה נוזלת במורד אפה של שירה, נתלית מהקצה ואחרי שהות ארוכה, נכנעת לחוקי הפיזיקה וצונחת ארצה. כמו הדמעה, גם היא מהססת. אולי אם תתמהמה מספיק הוא יוותר. ישכח את מה שהורה לה לעשות.

אבל כמובן שלא.

"אני מחכה."

"בבק-"

"קומי-"

"לאלא!" היא מתייפחת. "הינה-" שירה מושיטה את ידיה לאחור, וברעד, מפשילה באיטיות את הג'ינס.

"גם את התחתונים."

המכנסיים מתגבבים בין רגליה. גם בתחתונים, היא מרגישה חשופה כל כך. בהתחלה, בער בה החשק ללבוש משהו יפה. לונז'רי – כפי שכינתה זאת נועה. היו לה שני זוגות תחתונים שנבחרו במיוחד ללוות שתי חזיות ששירה חיבבה. היא רצתה ללבוש אותם. ואז נזכרה בדרישה שלו. במחשבה שהוא עשוי לחשוב שהיא. פאק. שהיא התלבשה לכבודו. מה גם שהיא בכלל לא מתכוונת. היא לא הולכת לעשות את זה. זהו.

ושירה מיהרה לשלוף את זוג התחתונים הכי גבוה ומשעמם ולא מחמיא. היא לא בטוחה אם היא מתחרטת על כך עכשיו, כשהיא מרגישה את מלוא כובד המבט שלו על התחת שלה. לבן, שמן, ועטוף בכותנה מרוטה, מלאה בגולגולים.

"התחתונים," הוא אומר. כמעט נוהם.

היא מצייתת. וכמו לפי פקודה, הכוס שלה מתכווץ. מעליה, המטפל מצקצק. רוכן מעט, היא מרגישה את המבט שלו שם.

"תפשקי."

"לא!"

"אמרתי לך לפשק." הפעם הדרישה מלווה בסטירה חדה לפלח הישבן הימני.

שירה ממהרת לפשק את רגליה ואפילו לא טורחת לבלוע יבבה.

"יופי. אני חושב שההצעה שלי מוצאת חן בעיניך יותר ממה שאת מוכנה להודות." הוא נשמע מרוצה מעצמו.

פליק נוסף. שירה מתכווצת, והנרתיק שלה מתכווץ ביחד איתה. היא מרגישה את הלחלוחית, נקווית בפתח הרטוב ומתחילה להחליק למטה. אלוהים. אלוהים אלוהים. בבקשה שלא יראה-

ועוד סטירה. הפעם כמעט בין הלחיים. היא מרגישה את הסטירה הזאת כמו כוויה. כמו מבט. כמו הפעימה שמרטיטה בתוכה, מהבטן ועד שפתי הכוס הפעורות.

"מממ-" הוא נעצר.

מה? מה? מה?! מה הוא רוצה עכשיו?!

*

אחר כך, בדירה שלה, היא עומדת מול הראי ומפשילה בזהירות את המכנסיים. פאק. כל התחת שלה אדום. העיניים שלה כבר לא בוערות, אבל היא יכולה לזכור את הבעירה: את הדמעות והכאב שהתערבבו והתערבבו, עד ששירה כבר לא הייתה בטוחה אם זה יותר כואב או יותר משפיל או יותר מחרמן.

כל תחושה תדלקה את חברתה.

היא הייתה בטוחה שהיא הולכת לקבור את עצמה. למות מרוב השפלה ובכי כשהדקות נמתחו והכאב לא נגמר. והכאב לא בדיוק נגמר, אבל איכשהו, בתוך הגיהינום הזה, היא מצאה את עצמה מתמקדת ברגל שלו. על הרצפה. שוב במוקסין נמוך. בקעקוע. שירה הסתכלה על הקעקוע והבושה שקעה לתוכה כמו גופה השוקעת למצולות.

"זה ענח'."

הסטירה האחרונה עדיין מהדהדת בראשה כשהמילים מגיעות לאוזניה.

הוא נשמע... מרוצה. מרוצה וכמעט קצר נשימה. "שאלת על הקעקוע. זה ענח'."

עכשיו, בבית, היא שולפת את הלפטופ ומתיישבת בזהירות. כיסא הנצרים שלה במרפסת רעוע, והתחת שלה עדיין זוכר את הכאב הצורב.

ענח'. מפתח החיים או מפתח הנילוס.

כמה בנאלי.

אבל הוא חלק איתה משהו על עצמו. חצה גבול שהוא בבירור לא תכנן לעבור (אז מה אם עשה זאת במתכוון). האושר נשפך ממנה בגלים.

שירה כל כך, כל כך שמחה.

*

"מישהי נראית מרוצה היום." אימא מתייצבת מאחוריה בקול מזמרר, ומניחה את ידיה על הכתפיים של שירה.

"נועה, מה את אומרת? שירוש נראית טוב היום."

נועה, חלקלקה וזוהרת כמו מכונית ספורט, מרימה אל שירה מבט. היא עסוקה בטלפון שלה (בוודאי מתכתבת עם הבחור), ואחרי מבט קצר, מחייכת. "את נראית טוב, סיס."

שירה מסמיקה. "תודה."

"אז מה? מרוצים ממך בעבודה?"

התשובה היא כן. כמובן. בדרך כלל מרוצים משירה. אבל אם זאת הייתה נועה-

"אם זאת הייתה נועה," היא מסבירה לו, שוכחת לרגע שהיא יושבת מולו בלי חולצה וחזייה, "הם מייד היו שואלים אם יש מישהו חדש. או, אתה יודע, אם רועי פינק אותה השבוע, או-או..."

"הם היו מניחים שיש לה מישהו."

שירה מהנהנת, ואז משפילה את עיניה.

"את רוצה שהם ישאלו גם אותך."

"אני רוצה שיהיה להם אכפת. כן."

הוא מטה קלות את ראשו. כשהוא מסתכל עליה ככה, שרירי הצוואר שלו נמתחים. הגרוגרת בולטת. יש בזווית הזו משהו מאוד גברי. מאוד סקסי. שירה תוהה אם הוא יודע את זה ומזכיר לה בכוונה (היא אמרה לו פעם, די בתחילת הקשר ביניהם, שהוא גבר מאוד נאה. האם הוא זוכר לה את זה ומשתמש בכך נגדה?)

"מה זה אומר בעיניך? שהם לא שואלים אותך על בן-זוג פוטנציאלי?"

שירה פוכרת את אצבעותיה. "אני... זה כאילו הם. זה כאילו הם חושבים שאני לא מסוגלת."

"ואת רוצה להוכיח להם אחרת."

גם. אבל היא בעיקר רוצה בן-זוג. היא רוצה מישהו שיאהב אותה ויגרום לה להרגיש נאהבת. היא רוצה מאוד לאהוב בחזרה.

"מובן מאוד." והוא מסכם: "אמרנו שנעבוד על זה. ועכשיו אני מצפה שתתפשטי."

*

"מה- למה-"

"זה היה הסיכום שלנו," הוא מזכיר. "אני מנסה לעזור לך, שירה."

"אבל... הספאנקינג. חשבתי שזה..."

"שזה במקום?" הוא מטלטל את ראשו. "לא, אני מצטער." ואז: "אני מחכה."

"אני לא יודעת-"

"כבר ראיתי אותך בלי תחתונים," הוא מזכיר בעדינות. "זה רק עוד צעד קטן."

האנחה שבוקעת מפיה היא רווית אי-נוחות. רטובה. מרמזת על דמעות. חושפת יותר מכפי ששירה רוצה לחשוף (אבל מי בכלל שואל אותה בסצנריו המטורף האלה? אלוהים, למה היא עושה את זה לעצמה. לבסוף, אחרי היסוסים ארוכים היא קופצת על הרגליים. גם הפעם היא מתפשטת בזריזות, ואז ממהרת לשקוע בחזרה בכורסה. לשכל רגל על רגל.

"ככה?"

"מה ככה?" היא שואלת.

"את בדרך כלל אוהבת לשבת בישיבה מזרחית."

"אבל אני... עכשיו." היא לא התכוננה. לא הורידה שיערות. וזה לא... היא לא יכולה לשבת מולו ככה. בלי בגדים. ולפתוח רגליים.

"שירה."

היא מניחה את הרגל על הרצפה.

"שירה." הפעם ברמז לאיום.

היא מושכת באפה. היא לא רוצה לבכות, אבל הוא מתעקש, והיא שונאת את האופן שבו הבטן שלה מתעגלת, משתפלת. את הרטיבות הרירית שמתחילה להתהוות בין רגליה.

"בבקשה."

הוא נאנח. לא מרפה. ואז, באיטיות, היא מתחילה לפשק רגליים. שפתיי הכוס שלה נפרדות בפלופ רטוב – חרישי, אבל היא בטוחה שהוא מסוגל לשמוע. היא מכריחה את עצמה לפשק עוד קצת. ועוד קצת-

"עוד."

"לא."

"את מעדיפה שנסיים את הפגישה?"

הדמעות זולגות, והיא מרחיבה את הפישוק. עכשיו היא פעורה ממש. חור כהה, ממצמץ, נפקח ונסגר עם כל פעימת לב. דגדגן הולם ביחס עם החור.

"איך את מרגישה עכשיו?"

"חרא," היא עונה בשקט. כמו סמרטוט, שניגבו בו את הרצפה, ואז דרכו עליו עוד קצת.

"וזה כל מה שאת מרגישה?"

"אני לא מבינה למה...?"

"את מתווכחת איתי?"

היא משפילה את עיניה. סליחה. סליחה. סליחה. בבקשה, אל--

"זה חשוב שתלמדי להתמודד עם הרגשות שלך," הוא אומר בעדינות, "כולל עם חוסר הביטחון. איך את מרגישה, שירה?"

*

היא חרמנית. נורא. כשהיא הייתה קטנה ופינטזה על ילדים אחרים בכל מיני פוזיציות משפילות, לשירה לא היה שם למה שהרגישה. היא לא ידעה איך להושיט יד בין הרגליים ולגמור. האורגזמה הראשונה שלה הייתה בבריכה. באיזה פארק מים. היא מצאה את עצמה צמודה, פשוקת-רגליים, לאחד מהפתחים שהזרימו מים לתוך הבריכה. ופתאום הדגדוג העדין התגבר והפך לגל שהפך לאורות וסנוורים. היא רק רצתה עוד ועוד ועוד.

"בת כמה היית?"

"עשר."

"וגרמת לעצמך לגמור. שם בבריכה. מול כל הזרים האלה."

"לאף אחד לא היה מושג מה אני עושה!" הכוס שלה מתכווץ עם כל מילה מלאת התקוממות. "זה לא שרציתי... אתה לא חושב ש-"

הוא מטלטל את ראשו. לפחות זה. "את רוצה לגמור עכשיו?"

*

עד שבוע הבא, היא חושבת. אסור לה לגמור. עד שבוע הבא.

בדרך כלל זה לא כזה אישיו. היא לא כמו ענת ונועה שנהנות מסקס וחולקות איתה סיפורים מחדר המיטות שלהן. אין לה פרטנר כרגע והיא גם לא... אין לה ממש חשק, רוב הזמן. היא עובדת נורא קשה וקשה לה עם גברים, היא מרגישה שאף אחד לא רוצה אותה, וזה בטח לא עוזר לה להיכנס עם מישהו למיטה עד שהיא מצליחה למצוא מישהו שמוצא חן בעיניה ושירה מרגישה שרוצה אותה בחזרה.

בקיצור, זה לא אישיו.

עד שפתאום זה כן אישיו. כי הפגישות אותו מדגדגות לה משהו. מעירות איזה עצב רדום. היא רוצה לספר לענת. להסביר שפתאום כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו זה איך להיפטר מהזמזום המציק הזה, מהצורך שהתנחל לה מתחת לעור והמשיך להציק ולגרד ולמתוח אותה לכל הכיוונים בבת אחת.

שהיא לא מסוגלת לחשוב מרוב שהיא רוצה לגמור.

אבל אסור. הוא הבהיר שלא יסיים את פגישותיהם אם תיכשל לעמוד בדרישה. אבל יהיו לכך השלכות. חמור מכול: הוא יהיה מאוכזב.

היא לא מסוגלת לאכזב אותו.

"אני חיה כדי שתהיה מרוצה ממני." הדמעות נוטפות ממנה כשהיא מתוודה בפניו. "אני לא חושבת שזה טוב."

"את חיה כדי להרגיש טוב עם עצמך," הוא מתקן.

"אני לא מרגישה טוב עם עצמי?"

"לא...? אני חושב שאת מאוד יפה כשאת יושבת מולי ככה. זה מאוד... נעים לי."

המחמאה בוערת בכלוב צלעותיה. כמו ציפור שמנסה להתפרץ החוצה או אולי לשאת את שירה ביחד איתה.

"כן, זה... זה נעים לך?"

א-הא. הוא שולח יד, נוגע-לא-נוגע בחזית מכנסיו. "אני חושב שאת יכולה לראות בעצמך."

היא בולעת. "אוקיי."

"יופי."

ואז:

"אני שמח שאנחנו מסכימים."

 *

כשענת שואלת אותה מה קורה עם הפסיכולוג, שירה לא בטוחה איך להגיב. מה להגיד. המטפל, המטפל...

"יש לו שם, את יודעת."

שירה מושכת כתפיים. מחבקת את עצמה. היא רוצה לספר לענת. ענת מספרת לה כל הזמן על הסקס שהיה לה. הן חברות כבר מהקד"צ. ענת הייתה קצת יותר מבתולה, ושירה בתולה לגמרי. שתיהן שכבו עם טל הבן (ענת – כאילו היה זה מובן מאליו שטל יתעניין בה. שירה – כי עצם הנכונות שלו להסתכל לכיוונה הספיקה כדי לגרום לה להתפשט). לשתיהן היה חבר רציני במשך תקופה די דומה. שתיהן אהבו ספרות רוסית והתלבטו בין הרב-תחומי לאמירים והיו להן המון נושאי שיחה משותפים.

עם ענת, היא כמעט הרגישה בנוח להודות שלפעמים נעים לה כשלא נעים לה. אבל מה שהיא והמטפל עושים.

אי אפשר לדבר על זה עם אדם שני. כל התגובות של ענת עד כה הוכיחו לה את זה. שירה לא מסוגלת למסגר את מה שקורה ביניהם כמשחק. זה לא משחק. אבל זה גם לא טיפול. וזה גם לא...

"אני... זה מורכב."

"שירה." ענת – קול ההיגיון – מניחה את ידיה על השולחן. הן שוב יושבות בבית קפה, ושירה אומרת לעצמה שאם לא אורגזמה, לפחות עוגת שוקולד אורגזמית. "זה לא טוב. אם הוא שם אותך במקום שאת לא מרגישה בנוח לשתף אותי-"

"אני לא רוצה לשמוע את הביקורת שלך. הוא עושה לי טוב, בסדר?"

היא כבר מסוגלת לשמוע אותו בראש, שואל אם הוא עושה לה טוב. והיא יודעת שהתשובה היא... לא בדיוק. אבל גם כן.

*

"נעים לך כשלא נעים לך." המטפל משתעשע בדברים. "את יכולה להרחיב?"

הפעם באמת אין מנוס מגלגול עיניים.

"ראיתי את זה. אבל תמשיכי."

לרגע הלב שלה צונח לתחתונים. הוא כבר הוכיח יותר מפעם אחת שאין לו בעיה להעניש אותה. אבל עכשיו יש לה מטרה: לגמור. הוא הבטיח שאם תתנהג יפה – "אם תהיי ילדה טובה" – הוא ייתן לה לגמור. שירה לא רוצה לפשל.

"אני אוהבת. אררג. למשל – כשאתה גורם לי לשבת ככה."

הוא מחייך חיוך קטן. "למה שלא תחזיקי את עצמך."

הכוס שלה מתכווץ. וגם הבטן.

"למה אתה מתכוון?"

"תפשקי את הרגליים, ואז תושיטי את היד ותפשקי את עצמך. אני חושב שהייתי רוצה לראות אותך יותר טוב."

"אבל-"

הוא מסתכל עליה והיא שולחת יד רועדת. השפתיים התחתונות שלה רכות ורטובות. היא משתדלת לא לגעת בדגדגן. אחרי שבוע של מחשבות בלתי-פוסקות, היא מפחדת שכל מגע יצית אותה.

"את יכולה לגעת בעצמך שם." הוא מתרווח. "היית ילדה טובה."

"תודה. אני... אחר כך."

"עכשיו."

"אבל-"

"תושיט יד, ותגעי בדגדגן שלך. כמו שאת נוגעת כשאת לבד. לא – תמשיכי להחזיק-"

הפנים של שירה בוערים. והצוואר. והחזה. היא מחזיקה את עצמה פתוחה ביד אחת, אדומה ופתוחה ורוטטת, וביד השנייה, אלוהים-

האצבע שהיא מברישה נגד הדגדגן שלה היא כמו. לא יודעת. מכת ברק. משהו בנאלי אחר. היא מברישה פעם, פעמיים—

"תגמרי."

המשך