מבוסס על המטפל מאת פרלין המוכשרת, כך שאם תראו אלמנטים דומים מלבד פסיכולוג ומטופלת, זה ממש לא במקרה!
*
זאת האורגזמה הכי חזקה שהייתה לה בחיים. וגם הכי מאוסה. היא גומרת – ירכיים רועדות, נשימה מצפצפת – ופתאום, פלטת הצבעים של החדר מתחלפת. אחרי שהעונג עולה ושוטף אותה ונשטף ממנה, הכול נראה אחר. אפור. עייף. מטומטם ומשפיל. והיא עדיין יושבת מולו בפישוק, כמו ילדה מפגרת.
"על מה הבכי?" הוא מוטרד. אכפתי. "בואי."
שירה ממצמצת את הדמעות.
"בואי." המטפל טופח על ירכו. "שבי."
"אני לא רוצה-"
"זה לא עונש," הוא מסביר כשהיא מנמיכה את עצמה בזהירות, נוטל יד אחת ומסייע לה להתיישב. "עברת משהו אינטנסיבי מאוד. את צריכה שמישהו יהיה שם בשבילך."
אני צריכה שאתה תהיה שם בשבילי, המחשבה חולפת בראשה כשהוא אוסף אותה אליו, מלטף את שיערה, מחבק אותה. זאת חוויה כמעט סוריאליסטית: הוא חם ומוצק ויש לו ריח נהדר והזרועות שלו בדיוק ארוכות מספיק כדי להיכרך סביב שירה.
היא לא מאמינה שהוא מחבק אותה.
"היית ילדה טובה והתמודדת עם הקושי שלך," הוא אומר.
היא מושכת באפה. ואז מניחה לראשה להישמט נגד כתפו.
"יופי. ילדה טובה."
הם מתחבקים עד סוף הפגישה.
*
יום שישי מגיע ואיתו ארוחת הערב המשפחתית. איתן, שבדרך כלל מתייחס לשירה כאילו היא סוג של אוויר (אוויר נחמד, אבל אוויר), פונה אליה.
"תגידי," הוא מתלבט מעט. "יש מצב להכיר לך מישהו? נועה אמרה שאת מחפשת."
נועה אמרה...?
"שאלתי אותה קודם. לא רציתי לקפוץ לבריכה ריקה."
שירה מתפתלת מעט. בדרך כלל היא בהחלט מחפשת מישהו. מישהו נחמד ואינטליגנטי ואם אפשר גם מושך במידה. מישהו שיתייחס אליה יפה ויחסוך ממנה את כל האתרים והאפליקציות וההחלקות ימינה ושמאלה. אבל בימים אלה...
"אם זה לא מתאים-"
"לא, לא." המטפל אומנם חיבק אותה לאורך הפגישה. הוא אמרה לה שהיא ילדה טובה וליטף את שיערה. אבל... הוא גם הבהיר שהיא מתקדמת. פוסעת במסלול שיוביל אותה הרחק ממנו. למשהו אחר. קבוע. הרי היא הולכת אליו כי בסופו של דבר היא רוצה אהבה. בן-זוג.
להרגיש בנוח עם עצמה ועם העולם.
"מי זה? במה מדובר?"
איתן נשען לאחור ומחייך. יש לו את אותה ישיבה מרושלת של המטפל – פוזה של מישהו שמרגיש נוח מאוד בתוך עורו שלו. ולמה שלא ירגיש? הוא סופר-חכם ומצליח וגם נראה די סבבה. שירה כנראה הייתה מסובבת אחריו את הראש ברחוב. אם איתן רוצה להכיר לה חבר שלו-
"קוראים לו שי. בן עשרים ותשע. מתחיל עכשיו דוקטורט בתל-אביב, בכימיה. אממה-"
אה. כתפיה של שירה נופלות. יש 'אבל'.
"הוא קצת נמוך."
היא נושכת את שפתה התחתונה. נמוך זאת לא בעיה. אם הוא לא נמוך מדי. שירה מטר שישים וחמש. היא יכולה לראות את עצמה עם גברים קצת יותר גבוהים ממנה. אולי בערך בגובה שלה... "תגדיר נמוך?"
"מטר שישים ושלוש. הולך?"
היא נושכת את שפתה התחתונה. היא רוצה להתבשל עם זה— בחורה שמנה עם בחור נמוך. זה יראה מוזר. והיא גם לא כזאת שנמשכת לכל אחד. לא שגובה זה פקטור כל כך חשוב, אבל היא צריכה להרגיש נוח...
"בואי, שירוש. זה לא שאת כזאת מציאה. תני לו צ'אנס."
היא משפילה את עיניה. מילותיו של המטפל מהדהדות בראשה. גם שירה היא לא שיא האטרקטיביות. גם אם ממש מתחשק לה לחנוק את איתן ואז ללכת לבכות. "אוקיי. אממ. יש לך תמונה?"
*
בפגישה השבועית היא מספרת למטפל על שי וחולקת איתו את ההתלבטויות שלה. הם מסכימים שלגברים נמוכים קשה, ושירה מכינה את עצמה לעלבון כשהיא שואלת אותו אם הוא חושב שהיא צריכה להתפשר. כי... כן.
להפתעתה, הוא לא ממהר להגיב. "אני לא חושב שאת צריכה שום דבר. אבל לפעמים דברים נראים אחרת בפגישה פנים אל פנים."
"אז... לדבר איתו?"
היא לא יודעת אם נעים לה או מפריע לה שהוא מתייחס בכזה נונשלנס לאפשרות ששירה תהיה עם מישהו. מישהו אחר.
"לדבר איתו. ולדווח לי."
אה. זה יותר טוב. מוגן יותר. הוא לא משחרר אותה כל כך מהר. היא בכל זאת חשובה לו.
*
שירה משוחחת עם שי. הוא נחמד. ידידותי. נבון. גם התמונות שהוא שולח לה הן ממש סבבה. יש לו עיניים גדולות, כחולות, וקצת בייבי-פייס. בחזרה, היא משתדלת לשלוח תמונות מחמיאות. פנים, קצת חזה. תמונה מלמעלה.
"תנסי לתת לו מושג... את יודעת." ענת לא רוצה להעליב, אבל גם בסצנריו הזה, היא מגלמת את קול ההיגיון. "את לא רוצה להפתיע אותו."
שירה משתדלת לצרף תמונת גוף נורמלית יחסית ומאושרת להיווכח שהוא ממשיך לפטפט איתה. הם קובעים ליום חמישי, בית קפה. לא מעונב מדי, בלי אלכוהול וכן עם הזדמנות לשוחח ולהכיר.
שירה מגיעה ראשונה. היא אומרת לעצמה שהיום לא תזמין כלום. רק שתייה חמה. אולי. הוא בטח יתעקש לשלם עליה – היא לא רוצה להרגיש מחויבת, בטח אם יהיה לא נעים. במשך כמה דקות היא יושבת לבד כשכחכוח נמוך מסב את תשומת ליבה.
היי. אני שי. אממ, את שירה?
הוא נראה נבוך ושירה ממהרת לקום, להושיט יד ללחיצה. נעימאוד, נעימאוד.
הם מתיישבים. הוא חמוד בסך הכול. נמוך – כן. אבל שירה אומרת לעצמה שזה לא ביג-דיל. יש לו פנים יפים וקול נעים והוא בבירור יודע להתלבש. הם משוחחים קצת. היא על העבודה שלה והוא על העבודה שלו, מסתבר שיש להם כמה מכרים משותפים וזה נחמד, אבל לאורך כל הפגישה...
הוא מסתכל עליה, כן? אבל הוא גם... לא בדיוק מסתכל עליה. לא יוצר קשר עין. הוא כן יוצר קשר עין עם המלצרית הדקיקה שמגישה להם קפה ועוגה וכדור שוקולד. הוא יוצר קשר עין עם הידידה שעוברת במקרה ועם החבר של הידידה, ומדי פעם מכריח את עצמו להישיר מבט גם אל שירה.
הם יושבים שם קרוב לשעתיים. זה לא שאין להם על מה לדבר. הוא אפילו מתעקש לשלם עליה (שירה מפרשת את זה כסימן טוב).
"אני חושבת שהוא היה נבוך להיראות לידי," היא מספרת למטפל.
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
היא מושכת כתפיים. "אני שמנה. גברים אוהבים כוסיות."
הוא שותק למשך רגע ארוך. "אני לא בטוח שאת צודקת."
"למה?" היא רוצה לשאול: אתה אומר את זה על עצמך? היית יוצא עם אישה שמנה? היית מוכן להיראות איתי בהקשר רומנטי, מחוץ לכותלי הקליניקה.
"מה את שואלת אותי?"
*
היא שואלת אותו אם הוא רוצה אותה. היא שואלת אותו אם היא מושכת בעיניו. מן הסתם, שירה לא מסוגלת לנסח את הדברים כמוהו, בצורה כל כך ישירה – אבל הוא מתעקש ובסוף המילים מוצאות את דרכן החוצה. לחוצות, מגומגמות. נשנקות מחוסר-אוויר.
אני רוצה שתחשוק בי. היא כל כך נבוכה ומושפלת וחרמנית: הראש שלה כל כך מעורפל. בשלב מסוים היא פשוט יורקת את המילים.
אני רוצה שתרצה אותי. אני רוצה ש—(היא רוצה שיתאהב בה, אבל היא לא מוכנה להגיד את זה).
"אני רוצה להיות חשובה בשבילך."
"את חשובה בשבילי. שירה-" הוא רוכן לפנים ומניח את ידיו על ברכיו. "את באמת חושבת שאני עושה את זה עם כל אחת?"
היא... לא יודעת אם להאמין לו. אם אפשר בכלל להאמין לפסיכולוג שמקטין את המטופלות שלו ומועך להן את הלב וגורם להן לעשות... דברים מיניים עבורו. איתו. שירה נאנחת (האנחה מושכת את הבטן ובית החזה שלה פנימה, מזכירה לה עד כמה היא חשופה. פיזית ומנטלית).
"את חושבת שמה שאנחנו עושים מפוקפק."
"אני חושבת... כאילו. בחייאת." אוף. היא רוצה נורא לאוורר את הספקות שלה, ורוצה, רוצה כל כך להאמין בו. לו. "זה משחק, טוב? זה לא אמיתי." זה לא יכול להיות אמיתי. דברים שקיימים רק בין ארבעה קירות ומתפוגגים במגע עם אור השמש – הם לא באמת.
כל ילד יודע את זה.
"כשאת גומרת, זה לא אמיתי?"
"זאת לא השאלה-"
"כשאמרתי לך שאת חשובה לי. זה לא נגע בך?"
היא מתכווצת ואז נפתחת. פורחת לתוך העניין והלהט שבמבטו. "כן."
"אז זה אמיתי."
*
"זאת פארסה."
ענת – כמה צפוי – לא מוכנה לקחת חלק במשחק של שירה ושל המטפל. חבל שבכלל סיפרה לה. אבל שירה הרגישה מלאה כל כך, מאושרת כל כך... היא הייתה חייבת להגיד למישהו. לפני שתוצף ותעלה על גדותיה.
"ידעתי שאני לא צריכה לספר לך."
"משהו בבנאדם הזה דפוק, שירה. דפוק. הוא משחק בך. הוא עושה לך מניפולציות. את צריכה לצאת מהקשר הזה ואת מוכרחה לדווח עליו, שלא יעשה מה שהוא עושה לך גם לבנות אחרות."
"אני לא רוצה ואני לא צריכה שום דבר. אני אומרת לך שטוב לי עם מה שאנחנו עושים. למה את לא יכולה להיות שמחה בשבילי?"
כי היא צריכה אותך קטנה, מהדהד הקול הקטן והנבזי באחורי תודעתה של שירה. היא צריכה אותך נזקקת ותלותית ומחכה לכל מילה של אישור.
"אני..." ענת מנסה. מתחילה ואז משתתקת.
"איך זה שונה מסקס קינקי? אמרת שלפעמים את אוהבת סקס קינקי – מה בכלל ההבדל?"
"שהוא הפסיכולוג שלך! הוא לוקח ממך כסף!"
"הוא כבר מזמן לא לוקח ממני כסף."
זה משתיק אותה קצת, אבל רק לרגע. "הוא עדיין הוביל אותך לנקודה הזאת מתוך עמדת כוח."
"את חושבת שאני לא מסוגלת להגיד לו לא."
"את מסוגלת להגיד לו לא?"
אאוץ'. "מי אמר שאני בכלל רוצה להגיד לו לא?!"
ענת מגלגלת עיניים (הבעה בוטה כל כך של בוז וחוסר אמון הייתה מזכה את שירה בסטירה מצלצלת מהמטפל).
שתלך להזדיין. היא פשוט לא מסוגלת לראות את שירה מאושרת.