יש לי פנים יפות. מאוד, אפילו. אני יודעת את זה, כי אני חיה במאה ה-21 ויש לי מראה. שתיים - אם לדייק. העניין הוא שלא תמיד קבלתי פידבק בקשר לעובדה שאני יפה. אולי כי גדלתי בקיבוץ. אולי כי תמיד הייתי הילדה השמנה. שנאתי את עצמי בשקט, הרגשתי שגם העולם שונא אותי ובכל זאת - ידעתי שאני יפה. מראות, כבר אמרתי? ואחרי כל השנים האלה, איכשהו לקראת גיל 40 אני פתאום מוצאת את עצמי מחוזרת. ונחשקת. מוקפת באנשים שלא רק חושבים שאני יפה אלא גם אומרים לי את זה.
זה כיף. זה גם מאוד מועיל. כבר כתבתי שאנשים לא בהכרח רוצים לעבוד עם ה-skillset שלי - הם רוצים לעבוד עם הפנים שלי. אבל... איכשהו כל זה מרגיש מעט מדי ומאוחר מדי. טוב רק לעסקים. רציתי להיות נחשקת כשהייתי בת עשרים ונבלתי כשהייתי בטוחה שאף אחד לא רוצה אותי. היום אני בטוחה שכולם רוצים אותי, ואין לי שום חשק לעשות לגבי זה כלום.
ואני מפחדת שתיכף זה יגמר. תיכף אני מתקמטת. תיכף יתחילו לראות את הגיל. וגם המעט שיש יגמר.
לפני 9 חודשים. 6 בפברואר 2024 בשעה 13:27