שני משתמשים כאן בכלוב הביעו ספק בכך שגם פנטזיה צריכה להיות מתוארת כמשהו פרקטי כדי שאפשר יהיה להתחרמן ממנה (אתם יודעים מי אתם ותתביישו). לפיכך שמתי לי למטרה להסביר למה חשוב כל כך שאפילו הקוראת הניטפיקרית תוכל לדמיין לעצמה סצנריו הגיוני בלי להתחיל למצוא בו חורים.
אז לענייננו:
ספרות (או בעבר הקדום: מחזאות), היא סוג של חיקוי. אנחנו מתארים את המציאות כדי שנוכל ללמוד ממנה וכדי שנוכל להזדכך באמצעותה. כך או כך, ספרות ולאחר מכן רטוריקה שואבות את כוח החיות שלהן מהיחס בינן לבין המציאות. בזמן שאפלטון מתלונן שרטוריקה היא תרמית – הרטוריקן אומר לנו כל מה שנרצה לשמוע כדי שנקבל את עמדתו – אריסטו מניח תשתית רחבה יותר שמעגנת את כושר השכנוע של הדובר בקבוצת ההזדהות שלו והערכים שבשמם הוא מדבר.
במילים אחרות, הרטוריקן אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, אבל חייב להתקיים יחס מסוים בין המציאות למילות הנאום ו/או עלילת המחזה, כדי שנוכל להיות מופעלים על ידם. כשהיחס הזה מפסיק להתקיים, זוהי בדרך כלל עדות לכך שאנחנו צופים במחזה גרוע או מאזינים לרטוריקן בינוני.
למה הכוונה ב"יחס בין האמירה/טקסט לאמת/מציאות"? כמה אלפי שנים אחרי אריסטו, טוען הארי פרנקפורט שבולשיט היא אמירה שאין שום יחס בינה לבין האמת. היא לא שקר – שקר מקיים יחס עם האמת. הוא ההופכי של האמת. בולשיט מן הסתם גם הוא לא אמת. מהו אם כן בולשיט? בולשיט הוא בולשיט פשוט כי הוא לא מקיים שום זיקה למציאות (פרט, אולי, לריחוף ערטילאי סביבה).
באותו אופן, סיפור שאין לו אחיזה באמת (כלומר, במציאות החיים שלנו) הוא בהכרח טקסט שנעדר את כוח השכנוע של יצירה שמתכתבת עם החיים האמיתיים. כל זה נכון שבעתיים כשמדובר בארוטיקה. האם תוכלו לקרוא סיפור שבו הגיבורה משתינה מהטוסיק ולגיבור יש שפיך בטעם אננס? אני מניחה שזה פחות ידבר אליכן.
הכורח לדמיין משהו לא פרקטי בעליל (כמו חברות במסדר סודי שמאפשרת לכל גבר חרמן לגשת אליי, לזמן אותי או לקבוע איתי תור בכל שעה שמתחשק לו), שוברת מבחינתי את האימרסיה. זה לא פיזיבילי. זה לא ניתן לביצוע. וגם אם זה ניתן לביצוע – למה שמישהי תסכים לזה? לא, אני לא חולקת על זכותה של מישהי להתחרמן מעצם ההחפצה. אני פשוט לא מסוגלת לדמיין אפשרות שאשת מקצוע, אשת איש ואימא לילדים תסכים לנטוש את כל המחויבויות האחרות שלה באתראה של רגע, רק כדי לספק את החרמנות שלה. גם מפני שאף אחד לא חרמן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, אבל גם בגלל שיש לה ילדים לטפל בהם, מערכות יחסים אחרות לתחזק ועבודה לעבוד בה.
כשהפנטזיה פנטסטית מדי לטעמי, היא פשוט לא עובדת. אני אהיה עסוקה בלנטפק אותה במקום בלהנות ממנה.
ניטפיקינג (ירידה לפרטים קטנים וכביכול לא משמעותיים) הוא מה שקורה כשהיחס לאמת מתחיל להשתבש. אנחנו מוצאות את עצמנו מפקפקות לא רק באמינות הקונקרטית של כמה תיאורים ספציפיים, אלא נתלשות בכוח מהיכולת לשקע את עצמנו ביצירה.
לבסוף – האפולוגטיקה הקבועה של כל קוראי הקלאסיקות בימינו.
כן, אנחנו יודעים שלא כל הקוראים אותו דבר.
כן, אנחנו יודעים שא.נשים שונים נהנים מדברים שונים.
כן, אנחנו קוראים גם זבל.
ו-כן, אנחנו עדיין מעזים לחשוב שלאריסטו ושות' הייתה נקודה. תודה ויום טוב.
