בית הכאב והתענוג

"לא יודעת איך להתחיל
מה לכתוב, איך לא להבהיל
אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.
סוף הלילה אתה עוד ישן
כל כך שליו שזה לא יאמן
בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר,
רוצה להסביר, רוצה שתבין
אין שום רע בך, הכל בי...
כשאתה על ידי אוחז בידי
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

רוצה לרקוד, רוצה לשיר
לפרוש כנף, לעוף מעל העיר
ולשוב אל חושי
שוב להדליק את נשמתי
ולבדי, לדעת מה איתי
להציל את חיי...

אם בכל זאת אני לא טועה,
אולי כמו כל אישה נשואה,
חשוב שאדע אם אני מפסידה ומה המחיר.
רוצה להשלים שבע שנים
ולומר לעצמי זאת אני.
כשאתה על ידי, אוחז בידי,
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

רוצה לרקוד...

תדע שאתה זורם בעורקי
אין לי כמותך חבר
תדע אתה הטוב מכולם בחיי
הכל יעבור אתה תישאר

אתה יקר לי איך אסיים
הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבת אותך עוזבת אותך
והבוקר מאיר..."


כמה שהשיר הזה מדבר עליי.
לקרוא מילה ועוד מילה, שורה ועוד שורה והדמעות זולגות ונוטפות מטשטשות את ראייתי, מכאיבות לי כמו מדקרות סכין קטנות בעיניי ובליבי.

הסוף!

למה הסוף כל כך מפחיד?

למה הסוף נראה כזה נורא?

אפילו שהוא היה צפוי וידעתי שיגיע, כשזה נאמר פתאום ברצינות באוויר, הרגשתי כמו אגרוף בבטן, שנכנס בחוזקה והוציא את כל האוויר מריאותיי.
הכאב היה קשה מנשוא,
כשלתי את דרכי לכורסת המחשב.
נחתתי בכבדות לתוכה
מרגישה את כל העולם סובב ורץ
ואני מנסה לתפוס
אבל מרגישה שאני מאחור
רחוק
לא מגיעה
לא מצליחה
הכל חומק ממני
כמו האוויר דרך אצבעותיי
צפתי בחלל אפור ועמום
לא שמעתי כלום
הדם געש באוזניי
הכל הפך צלליות חסרות מובן
והצלליות סובבות סביבי במחול שדים מוטרף
מרגישה את המחסור בחמצן בריאותיי לוחץ
לא מצליחה לשאוף פנימה דבר

הלם!

אז ככה זה הלם.

כן, ציפיתי לכך.
כן, כיוונתי לכך.
כן, ידעתי שזה יבוא ויקרה.

לא, לא ציפיתי לכאב הנוראי הזה.
לא, לא כיוונתי לצער הזה.
לא, לא ידעתי שאתמוטט.

ואני לבד.
רק אני בבית.
אין אף אחד שירים ויחבק.
אין אף אחד שיאהב.
אין אף אחד שיאמר מילה טובה.

לבד.
אז ככה זה לבד.

לבד
עם המון אהבה
עם המון כאב
ועם המון ידיעה שזה מה שצריך להיות

לבד

ולך, אהובי, בעלי
אותך תמיד אוהב, אזכור לך חסד אהבתך לי
דאגתך לי
הנתינה המלאה שלך בימים שהייתי שפופה
אוהבת אותך
ותמיד אוהב
ויודעת שזה הנכון לשנינו והטוב ביותר עבורנו

סוף!

תמיד כשאני מרגישה כאילו אין יחס
כאילו נשכחתי
שהיחס שאני מבקשת רחוק ממני
שהחיבוק חומק ממני

או אז זה קורה

הפתעה!!!

הטלפון מתחיל לרטוט
והאותיות שמצטרפות לשם על המסך
מותחות את שפתיי אחורנית לאוזניי
באופן לא רצוני שכזה
הלב מזנק לגרון
והעיניים מבריקות בהתרגשות

אז מה אם כעסתי קודם?
אז מה אם רציתי לצעוק?
אז מה אם השתבללתי?

הוא יכול לשאוב אותי מהקונכיה בקלות
נו טוב.. הוא מומחה לזה
במילה אחת
בחיוך
בחיבוק וירטואלי
ונשיקה
הרבה נשיקות

מחזיר אותי לעצמי
ואני מבטיחה לשמור עליי
בשבילו

בשבילי!

תודה לך
תודה שאתה אתה
ויודע להוציא אותי ממני

כמה אפשר להמתין
להתחנן לבקש ולרצות
יש גבול להכל

די!

מה ביקשתי?
שאני זקוקה לחיבוק?
וירטואלי...
אז היה קשה לשלוח אחד?

נשברתי
נופצתי
פעמיים תוך פחות מ-48 שעות

הולכת להשתבלל.
להתכנס לתוך תוכי.
להסתגר.

לא בנויה לפתיחות
למילות שמחה
לחיוכים
כואבת לי הלסת מהן

הלכתי
אני בקונכיה.

קורע
אוכל
מעכל
שורף
חותך
מבתר
עוקץ
מתגבר
ומתעצם מרגע לרגע
ככה זה עם כאב מבפנים.

לא נותן רגע של שקט.
לשכוח שהוא שם,
לשכוח שהוא קיים
לשכוח את מה שגרם

להרגיש שקט ושלווה
להרגיש את האהבה
שלתוך חור שחור פתאום נשאבה
להרגיש רק כאובה

זה מה שנותר
המעט המפורר
הלב שנשבר

לתוך תוכי אתה מביט
לתוך מבצרי המוגן מעין כל
בעיניך החודרות המוקפות קטיפה שחורה
לא מניד עפעף
קורא את נשמתי כפוליגרף רגיש
תצעקי, תזעקי, תבכי
את כל כאבי רוצה שאחשוף
את חיי הופך על פיהם
מרסק את חומתי הבצורה
ומושך תוכי החם אל החוץ הקר
הנני כאן חשופה ועירומה לעיניך
מגעך עובר בי חד כתער
מעורר את דמי וגועש בי
מפעים את ליבי ובוטש בי
סימניך צרובים על פניי וגופי
מרגישה את החיים נעורים בי
אני שעוות הנר לחותמך הטבוע בי

מתוכי שלפת זעקה
ועל אזניך הכרויות לי היא נפלה

רוצה להרגיש את לחיי בוערות תחת כף ידך
רוצה להרגיש את גופי חי תחת גופך
רוצה להרגיש את ידיי נחרכות תחת חבלך
רוצה להרגיש את שפתיי רכות תחת נשיקתך

רוצה להרגיש את גבי שורף תחת שוטך
רוצה להרגיש את הווייתי מייחלת למגעך
רוצה להרגיש את ברכיי נוקשות בכריעה למילתך
רוצה להרגיש את מתיקותי על עור גופך

רוצה להרגיש את ישבניי נצרבים תחת צליפתך
רוצה להרגיש את ליבי קורא לליבך
רוצה להרגיש את עורי זועק תחת צביטתך
רוצה להרגיש את כל כולי שייכת לך

רוצה להרגיש אותך בכל נים וקצה עצב בגופי
רוצה
רוצה
רוצה



מוקדש למי שפתח בפני את העולם המופלא הזה של כאב ענוג ומטריף

הבית נראה כמו כל ערב, נקי, מסודר, נרות דולקים, האקווריום מואר באור רך... שקט.
אני מחכה, שיערי אסוף, בלי איפור כפי שהורה לי.
הפרפרים בבטן מטורפים, מה יהיה?, איך יהיה?
נקישה בדלת, הוא נכנס.
לשנייה חולפת בי מחשבה לתת לו נשיקה, להציע לשתות, משהו...
אבל מיד נשמעת הוראה. תעמדי כאן וישר, אצבעו מורה על מרכז הרחבה בסלון שלי.
נעמדת מיד.
תזדקפי, עצמי עיניים, ידיים לצדדים, תפסקי רגליים, פיו ירה את הפקודות בטון רך, נעים אך פסקני.
מצייתת, משהו בקול שלו לא השאיר הרבה מקום לספק או למרדנות הטבעית שלי לעלות מעלה.
שומעת אותו רוחש סביבי מסתובב, ליבי הולם כנגד דופן חזי, ריחות השמנים והנרות מתחזקים פתאום, באין ראיה הכל סביבי תופס משמעות שונה.
מוחי מריץ מיליוני מחשבות, הוא עדיין חג סביבי, כמו עיט לפני הצלילה ללכידת הטרף.
ואז זה נוחת, לא חזק אבל בהחלט לא חלש, ידו צולפת על ישבניי, פעם בימין ופעם בשמאל.
אני קפואה, בהלם. הצליפות ממשיכות, מתחזקות רק במעט, ההלם מפשיר. הכאב מתחיל לזרום בגוף... אבל לא ממש.. עדיין נעצר מדי פעם.
לפתע הוא לוחש לאוזניי - אם כואב מדי תודיעי לי - הפתיע אותי. התחשבות, עדינות.
לפתע מרגישה בחושיי שהוא מולי, ידיו מלטפות את החזה שלי, פטמותיי נעמדות בהתרסה מבעד לבדי החזייה והחולצה, הוא תופס אותן באצבעותיו וצובט מעט, אנחה נמלטת מגרוני. הפעם זרמי הכאב רצים בטירוף ישירות לבין רגליי, הרטיבות גואה..רגליי רועדות מעט..
הוא ממשיך בצביטותיו והעיסוי החזק של שדיי, האינסטינקט שלי הוא לשלוח את ידיי ולגעת בו. אבל יודעת שאסור לי.
ראשי מוטה מעט לאחור בהנאה, ידו מטה אותו חזרה קדימה, אמרתי לך להסתכל ישר.
ידו לפתע דוחפת את ראשי מטה, מורה לי לשבת על ברכיי.
תורידי לי את המכנס, מורידה.
את התחתון גם, מורידה.
איברו המטריף עומד מול פניי, רוצה כל כך לטרוף אותו, אבל מחכה שיגיד משהו. מביטה אליו מעלה במבט כחול מבקש. מבקש שאבטא את רצוני במילים.
המחשבות חולפות בראשי, מה להגיד? שאני מתה שתזיין לי את הפה?
בסוף המילים מתגלגלות החוצה בחצי אנגלית חצי עברית, פליז, אני רוצה להכניס אותו לפה...
הוא מסכים, ומזכיר לי לעצום עדיין את עיניי, פניו חתומות... אחרי התענגות (קצרה מדי מבחינתי) הוא עוזב אותי ומתרחק, שקט. מנסה לחוש מה הולך לקרות,כלום, שקט.
תתפשטי לגמרי. הפקודה נחתה עלי פתאום.
כאן? ככה? אני שואלת. כן. עכשיו.
אני מתביישת בטירוף.
אבל מבצעת ומרידה את הכל, מפזרת את שיערי בנוסף שיהווה כסות כלשהי לביישנות שלי.
הוא נעמד מולי, מביט בי, תעצמי עיניים, ידיו צובטות יותר חזק את פטמותיי, מרגישה את איברו הגדול דוקר את תחתית ביטני, מתוח, מגורה.
הצביטות משולבות עם תחושת איברו שנוגע בי גורמות לכמויות נוזלים בלתי נשלטות לנזול מבין רגליי.
הצביטות מתחלפות מדי פעם עם הפלקות לחזה, הכאב זורם מנקודת פגיעתו בגופי ישירות לבין רגליי... ריגוש מטורף.
הוא עוזב את שדיי ועובר לעמוד מאחוריי, ושוב קירבתו דוקרת את ישבני, וידיו מצליפות בו בהמון עדינות מבחינתו, מרגישה את האיפוק שסיגל לעצמו בשבילי, לא רוצה להרתיע אותי עם עוצמתו המלאה.
לפתע ניחתת מכה אחת חזקה מדי, דמעות אוטומטית מציפות את עיניי מעוצמת הכאב, עוצמת את עיניי חזק, שלא יראה.
הדמעות חזקות ממני, הן מתחילות לגלוש מטה במורד לחיי. שולחת יד במהירות לנגב אותן. הוא מביט בי ברוך, הכאבתי לך. ספק שואל ספק אומר.
אני מחייכת ומבטיחה לו שזו הייתה רק אחת, וזה פשוט שאני כל כך רגישה שהדמעות ישר עולות לעיניים.
הוא מחייך אליי...מלטף את שיערי...ידיו ממשיכות עם הליטוף לאורך שיערי עד לחזה... וחוזרות להטריף אותי שוב....

זה רק תחילתו של המפגש.. אבל את השאר אני משאירה לעצמי... להתרפק בפרטיות שלי...