מולים

הרשיתי לך להפסיק לזיין את עצמך? " - גבירתה שואלת בעודה מטיילת לאורך ספסל האביזרים בצידו השני של החדר.
"לא, גבירתי. סליחה, גבירתי."
"רציתי להביא פרפר רוטט, לפנק את הדגדגן שלך. במקום זאת אצטרך לחנך אותך על חוסר ציות. חבל מאד. היית מאד קרובה לקבל אישור לגמור."
דמעות נקוו בעיני האישה. דמעות של תסכול על התרחקות האורגזמה המיוחלת, דמעות של עייפות פיזית ומנטלית, הן היו כבר כמה שעות בחדר הזה. דמעות של חשש, אם להיות כנה, מהעונש הצפוי. גבירתה לא הייתה קשוחה מדי, במיוחד לאור שיחות והשוואות שעשתה עם נשלטות אחרות, אבל היא בהחלט ידעה להעביר את המסר החינוכי.
"בבקשה, גבירתי! בבקשה! אל תענישי אותי! לא אעמוד בזה. בבקשה!" קולה רעד, דמעות זלגו מעיניה, טיפות מלוחות שצרבו את שדיה המוצלפות.
ניכר היה שתוך שבריר שניה היא צוללת לתוך בכי היסטרי וחסר מעצורים וזה היה קורה אילולא יד רכה ליטפה את הלחי שלה ומחתה בעדינות את הדמעות.
כן, גבירתה ידעה להיות רכה.
"שששש, הכל בסדר. תנשמי. תנשמי עמוק." היא מילמלה מילים מרגיעות, חסרות משמעות כהוא זה, כי מה שהרגיע באמת היה נימת קולה והיד שליטפה את הפנים.
האישה קיוותה שאותה היד, או היד השנייה אולי, תמצא את דרכה אל הדגדגן הנפוח שלה ותאפשר לה כבר להגיע לפורקן המיוחל.
זה לא קרה.
במקום זאת טישו הוצמד לאף שלה.
"תקנחי"
האף באמת נסתם, כמו שקורה כשבוכים, אבל היא, אישה בוגרת, עצמאית, אמא לילדים, תקנח את האף לתוך יד של אישה אחרת?
היא סובבה את הפנים הצידה, משכה באף.
"תקנחי, אני אומרת לך. את לא יכולה לנשום מהאף ככה ותאמיני לי שתצטרכי את זה תיכף. קדימה! "
דמעות זלגו שוב מעיני האישה הכבולה. היא כל כך קיוותה לפורקן, למידת רחמים, להקלה בעוצמת החוויה.
גבירתה הניחה את הפלוגר מידיה, קולה הפך רך, רגוע, יומיומי.
"תרצי להפסיק? או לעצור?"
החדר נותר שקט. היא ליטפה את הפנים הרטובות, מוחה דמעות, מסדרת קצוות שיער סוררות שנפלו על המצח, אצבעותיה רכות ככנפי פרפר.
שפתי האישה נעו, אך קול לא יצא מביניהן.
"אני צריכה לשמוע אותך אומרת את זה בקול. תרצי להפסיק? לעצור? או להמשיך?"
"להמשיך, גבירתי." - נאמר בלחש.
"בקול רם בבקשה. מה את רוצה שיקרה עכשיו?"
אני רוצה לגמור ולראות אותך שותה את המיצים שלי! אני רוצה לנשק את הפטמות שלך עד שהן יזדקרו בין שפתיי ולשמוע אותך גונחת וקוראת לאלוהים מרוב שטוב לך!
"אני רוצה... מבקשת, שנמשיך, גבירתי."
"בטוחה? "
"כן, גבירתי. אני בטוחה ומבקשת להמשיך."
"בסדר גמור. נמשיך. ראשית תקבלי את העונש שלך על כך שעצרת. כמה הצלפות?"
"תלוי איפה... גבירתי."
"המיקום יישאר הפתעה. אל תשכחי שאם תקחי מספר קטן מדי, אני אשלש אותו."
האישה נשמה עמוק. היא ידעה מניסיון קודם שגבירתה אכן מסוגלת לשלש את העונש וניסתה לדמיין את התרחיש הקשוח ביותר.
"שלושים, גבירתי."
"מקובל."
האישה שחררה נשימת הקלה. העונש לא ישולש. עכשיו נותר לגלות היכן ינחתו שלושים הצלפות.
בעודה תוהה על כך גבירתה שיחררה את אזיקי רגליה ומשכה אליה שני כיסאות בר גבוהים שהיו בחדר. הכיסאות היו אלמנט חדש והיא תהתה על תפקידם. התעלומה הזאת נפתרה בשניות הבאות.
"תרימי את הרגל ושימי אותה על המושב. קפלי את הברך." האישה צייתה ונותרה לעמוד על רגל אחת, אוויר החדר מטייל בין קפליה הרטובים ומצנן אותם מעט.
"עכשיו את השנייה. יפה. את יכולה להפסיק לזיין את הדילדו. נוח לך? יושבת יציב?"
עוד כמה הכוונות ותיאומי מיקום עד שלאישה היה נוח וגבירתה הייתה מרוצה.
צליל נעילת הקראבינים על רגלי המתכת של הכסאות ניבא שהעונש הולך קשוח. הליטוף שגבירתה העבירה על רגליה וירכיה אישר את ההשערה.
"מוכנה להתחיל?"
"כן, גבירתי."
"את סופרת כל הצלפה בקול. התבלבלת - נתחיל מאפס. מובן?"
"מובן, גבירתי."
היא עקבה בעיניים גדולות אחר גבירתה שהתכופפה אל הדילדו ושיחקה עם הבסיס שלו. מסתבר שהוא ידע גם לרטוט.
כשהתיישרה היה לה את המבט הזה שבישר צעקות ודמעות מעבר לפינה.
הגברת נעמדה לצד האישה הפשוקה.
"תקחי נשימה עמוקה ותחזיקי." - היא אמרה. מילותיה עוד נישאו בחלל החדר כשהצלפה ראשונה נחתה על השפתיים הפשוקות.
"פווווווו" - נשמה האישה. "אחד."
"קחי נשימה."
הצלפה.
"שתיים."
"קחי נשימה."
הצלפה. חצי ממנה על השפתיים הרגישות וחצי על הדילדו הרוטט, מזיזות אותו בתוך הכוס, סוחטות מהפה הפעור גניחת כאב שהפכה לאנחת עונג.
"שלוש."
זה היה הריקוד שלהן. נשימה, הצלפה, מספר וחוזר חלילה. האישה הפכה למערבולת כאב ועונג, כוכבים רקדו מאחורי עפעפיה הסגורים, שפתיה כאבו מרוב שנשכה אותן.
"ארבע עשרה. שבע עשרה. שמונה עשרה."
"כמה?"
"שמונה עשרה, גבירתי."
ולפני זה?"
"שבע עשרה, גבירתי."
"ולפני זה?"
"שש עשרה, גבירתי."
"לא אצלך. אצלך היה ארבע עשרה."
"סליחה, גבירתי."
"לא נורא. פשוט נתחיל מחדש."
זה היה הרגע שהאישה חששה ממנו. הדילדו הרוטט בתוכה הקל אך במעט את הכאב וכל הצלפה לוותה כעת בבכי וצעקה.
"עשרים וחמש!" המילים יצאו ממנה בגניחה. גופה נשמט קדימה והייתה בוודאי קורסת ללא אזיקי הידיים הקבועים לקיר.
"יפה מאד. את חמש הבאות תקבלי ברצף ולאחר מכן את יכולה לגמור. אם את עדיין רוצה, כמובן."
"תודה, גבירתי" ענתה האישה המתייפחת. חמש ההצלפות הבאות התמזגו לאחת, ברק ורעם של כאב מייסר, שהנה לא יכולה לסבול אותו יותר, על סף עילפון, אבדן הכרה של ממש, גרונה ניחר, גופה מותש ולא קולט בשניות הראשונות שהכאב לא מתחדש. במקומו הגיע חיבוק עוטף.