כנות. יש מחסור חמור בעולם הזה בכנות.
אני רוצה להוציא את כל האמת שבתוכי.
אבל אני לא בטוחה שיהיה לזה קהל.
הבדידות של האמת שלי שורפת לעיתים קרובות.
מה אם אני אצעק את השגעון שלי
מה אם אני אשרוף עם הבערה שבי
מה אם אני אסנוור עם האור שלי
אני כל הזמן צריכה לצמצם את עצמי
ולדאוג שלא יראו את העירום הנואש
האמת היא
שאני צריכה את האישור שלכם
ואת החיבוק שלכם
ואת האהבה החזקה ביותר שתוכלו להרגיש אליי
אני פגיעה וחלשה וצמאה ורעבה למשהו.
ואני יודעת שזה לא רק אני.
ובכל זאת אני מתביישת
ומסתתרת מאחורי האגו.
אבל האמת היא שכולנו.
כולנו ישויות צמאות ונואשות.
לרגעים שהם אמת.
לרגעים של אותנטיות.
כמו רגעים שבהם מישהו מזהה
את הניצוץ שבכם
ואתם את שלו.
אני רוצה להגיד
תהיו כנים יותר.
תביעו יותר.
תרגישו חופשי להיות
משהו בלי שם.
כי זה מה שאתם.
אז תשתחררו מהאחריות
לשמור על הפאסון
ותתמקדו
בלשמור על הנשמה
שלא תתבע במציאות השקרית
שיצרו לנו.
שלא תפחד להוציא את האמת שלה
את הרגשות הכי יפים וטבעיים שלה
רק בגלל שלימדו אותה שזה חולשה
ושלהיות חלש זה דבר רע.
תתאמנו בלאהוב יותר בעוצמות
בלהקשיב יותר עם הלב
בלזהות כמה האנשים שמולכם
זה בעצם אתם.
בלהביע בכל דרך שמיטיבה אתכם
את מה שמתחולל בפנים.
להראות לעוד אנשים שהם לא לבד.
שהם לא היחידים שמרגישים הכל כל כך עמוק.
שהם לא היחידים שמנסים לטאטא את זה כי זה מה שמצופה מהם.
מהפכה של רגשות ושל אותנטיות ושיתוף והשפעה.
זה מה שאני מייחלת שיתחיל לקרות כאן.
