האינטראקציה המועדפת עליי במשך שנים הייתה פליי, בלי שיחות נפש, בלי דייטים על קפה, שיחה ומבטים שמתחממים לאט.
פליי. ישיר, בלי משחקים, בלי צורך להסביר למה אני מי שאני, בתוך כל הכאוס, בלי סנטימנטים, בלי רגש, דווקא שם הייתה לי שליטה והכל הגיע על מוכן, מוגש על מגש של זהב, מוכן ומזומן.
ברעש, בחשיכה, בזיעה של זרים, ריח של נוזלי גוף, בעור חשוף שנמתח מול עיניים בוערות.
רק שם הרגשתי שאני יכול להיות מי שאני באמת, בלי להתנצל, בלי לרכך,
יש בזה משהו טהור.
כואב, אבל טהור.
אני לא צריך לפצח אף אחד. אני פוגש מישהי, הגוף שלה מדבר, הגוף שלי מגיב, והכול ברור.
אין הסברים, רק הסכמות.
אין שיפוט, רק קצה.
ואני טוב בקצה.
אחד מהפליים שנחרטו לי בזיכרון, לפני כמה שנים, בבית פרטי באזור השרון, במרתף שעבר הסבה לחדר משחקים בין המושקעים שראיתי, חשוך מדי, אבל מדויק.
לפני הפליי היינו ביחד בקבוצת טלגרם, שיח קצר ונקודתי, הם קבוצה מגובשת שרצה כבר תקופה ואני, אני סתם עוד שחקן חיזוק לערב עם קונספט ברור, שבירת גבולות, טקס חניכה לנשלטת של המארח.
היא נראתה כמו חידה שלא נפתרת, ואני הרי תמיד אהבתי בעיות.
היא כבר עמדה, מוכנה, הראש מורכן, והשקט שלה לא היה פחד, הוא היה תיאבון.
משהו בי זיהה את זה, לא רחמים, לא צורך לגונן, אלא חדווה אכזרית משותפת.
שני יצורים שיודעים בדיוק מה הם רוצים, ואין להם מה להסתיר.
קשרתי אותה למתקן האיקס הכי גדול שראיתי בחיים שלי, היא לא שאלה. אני לא דיברתי, קשרתי ומתחתי, עד שהיא חצי תלויה באוויר, קצות האצבעות נוגעות ברצפה, הידיים שלי זזו כמו שמנגינה זזה, לא חושבת, פשוט מתנגנת.
ואני חובט, לוחש, לוחץ, מחזיק, מכתים, בלי לעצור, חדור מטרה, לפרק.
והיא נמסה, מתכווצת, נפתחת, העיניים מתגלגלות לאחור, על סף אבדן הכרה..
קהל סביבנו? אולי. לא זוכר. הייתי מרוכז מדי ברגע שבו היא בלעה את הצרחה. נמרחה, לא הצליחה להחזיק את עצמה, הגוף שלה שכח איך עומדים לבד.
שחררתי אותה והיא פשוט נזלה מהמתקן לרצפה,
הרמתי אותה ויצאנו החוצה לחצר, לא דיברנו.
נשכבנו על הספות על סף הבריכה כמו שניים שלא צריכים תרגום.
הלילה נשאר עליי כמו ריח. מתחת לציפורניים, על העור.
היא רעדה לידי, אני רעדתי בפנים.
לא היה בזה רוך, לא אהבה. רק אמת.
והיא לא תמיד מחבקת.
אחרי פליי כזה, אחרי שאני לוקח את מה שלי, בלי הסחות, בלי לחפש תירוץ למה זה בסדר,
משהו בתוכי מתחיל לבעור.
לא הניצחון, לא העונג.
משהו אחר.
תחושת ריק. כאילו שפכתי את עצמי החוצה, ואני לא בטוח אם מי שנשאר זה אני או סתם קליפה שמדברת בקול שלי.
אני לא מאלו שעוצרים לחשוב על רגשות.
אבל לפעמים, כשאני קושר אותה, אני בעצם קושר בי.
קושר את המפלצת, את הצורך, את הילד שהתבלבל אי שם ולא למד לבקש בלי לקחת.
הפנים שלי מול המראה בשירותים נראו רגילות מדי.
וזה הפחיד אותי.
שאני יכול להיראות כל כך "בסדר" כשאני בעצם מדמם בפנים.
כשהלב שלי דופק לא מהחוזק, אלא מהשאלה, מה עכשיו?
כי ברגעים הכי אפלים, הכי אכזריים, הכי כנים, אני מרגיש חי.
אבל לא בטוח אם אני עדיין בן אדם.
היא כתבה לי למחרת:
"תודה שהחזקת אותי".
ואני לא ידעתי אם היא יודעת כמה היא החזיקה אותי.
כמה הפליי הזה, כמה שהוא הוציא אותי מעצמי, הוא גם השאיר אותי שם, תקוע, מול ההשתקפות הכי מכוערת והכי מדויקת שלי.
ולמרות הכול?
אני אחזור לשם.
ברור שאחזור.
זה המקום היחיד שבו אני באמת נושם.