ניקוז

הראש הקטן נכנס בתוך כף היד הגדולה. "גם אני הייתי ככה פעם". הזקן משאיר סימנים אדומים. "גם העור שלי בטח היה ככה". הפרצוף מתעוות כשהוא צריך משהו. הבכי פגוע כל כך, הצווחות גרוניות כל כך. "גם עבורי הרעב היה בלתי נסבל ולא היו לי מילים לבטא".

היום יום מלא בגבורות קטנות: לדאוג שיהיו בקבוקים נקיים, לדאוג שהיא תישן מספיק ושהקטנה תאכל מספיק. לדאוג שהראש והגוף יהיו בטוב, וקול בתוך הראש, משהו בין בס לבאריטון, שאומר שחייב לדאוג למשפחה שלך. 

המשפחה שלך. 

היא מספרת לי שבבית הקפה, הבריסטה, בחור צעיר מהסוג שכבר לא מסתכל עליה, מפלרטט איתה. אני אומר לה שהיא לוהטת. אני באמת חושב ככה, היא נראית פגז ומשדרת משהו מאוד נשי, מאוד מיני אבל בלי להתאמץ. אני אומר לה שכל הבחורים הצעירים האלה רואים אמא, והיא מבינה את הראש שלי ומסמיקה. אני שואל אותה אם היא רוצה לשבת להם על הפנים ואז לחזור הביתה ולספר לי. היא מסמיקה ולוחשת לי שכן ויודעת שאם היה לנו קצת יותר זמן וקצת פחות תינוקת שצועקת היה קורה פה דבר מה. 

אני אומר לה שאולי גם אני אשב על הפנים של בנות 25, אבל אז מסכנות, הן יישברו. אנחנו צוחקים, אבל נראה לי שזה מדליק אותה. היא יודעת שאיתה אני עדין וטוב, גם אם אני מוריד אותה למטה, ושאף פעם לא "הלכתי עד הסוף" ממש איתה. היא רוצה לראות. היא רוצה לראות אותי כשהגבול שלי מטושטש, היא רוצה לשמוע סיפורי אכזריות בזמן שאני מלטף אותה בעדינות, היא רוצה לדעת על הסימנים שאני מסוגל להשאיר אצל אחרות. 

אבל לא עכשיו. קודם צריך למצוא מחדש את שנינו. איזה כיף זה הולך להיות, אני חושב לעצמי, יהיר כמו שרק אופטימיסט יכול להיות. 

הם שואלים מה הכי קשה? זה לא זה שמחרבנים עלי (ליטרלית) או משתינים (גם כן), וזה לא שעות השינה או זה שלא תמיד יודעים מה לעשות ויש בכי, או זה שצריך לג'נגל דברים בלי ידיים או לחכות ממש המון זמן למקלחת הזו או לביקור בשירותים. זה גם לא אובדן הזמן הפנוי, או השקט לעצמך או אפילו הזוגיות שמקבלת גוון שונה. כל אלה עוברים. 

הכי נורא זה החרדה. ההבנה שאין פוס משחק, אין אחורה פנה, אין לעשות מחדש, אין הזדמנות שנייה. פעם או עשר ביום הדבר הזה נופל כמו שמיכה כבדה על ההוויה שלי ואני נאבק, מזיע ובועט, להסיר את זה. כל החלטה נדמית כקריטית. כל פספוס אקוטי, כל בכי יכול להסתיר משהו נורא. בזמן שאני כותב את זה יש שקט, והלכתי לבדוק שש פעמים שהכל בסדר. ואין לי מושג אם זה עובר אי פעם ואין לי מושג איך חיים עם זה כשהם עושים מה שבא להם. 

ממש בא לי לכתוב על בדסמ ועל ג'ינג'יות שמלקקות לי את חור התחת אבל החיים עצמם מפחידים אותי מספיק. נשימה עמוקה ולחזור לתוך המים

הציצי שלה הופקע, כל השאר איזור אסון. אבל משהו ברכות הזו של אחרי, כל כך מושך ונשי. עצרתי אותה בבוקר בכניסה לחדר העבודה, כשהיא סידרה משהו בשידת ההחתלה. נישקתי אותה מאחורה, בצוואר, נשכתי מעט את התנוך של האוזן, היא גרגרה, ואז לחשתי לה "ברכיים, עכשיו". בזמן שהיא הסתובבה וירדה כבר פתחתי את המכנסיים, הרמתי את הזין שלי והבאתי את הביצים שלי קרוב לשפתיים שלה. היא חייכה והוציאה לשון ונתנה ליקוק עדין ועוד אחד וחייכה אלי מלמטה ואז פשוט נתתי לזין שלי ליפול על המצח שלה והיא צחקה ואני צחקתי, ואז החזקתי לה בשיער ומשכתי, לא בפראות או בגסות, אבל מספיק בשביל שהיא תבין, ואז השפתיים הנפלאות שלה התחברו, הלשון ליקקה, ואני עצמתי עיניים ונתתי לפה שלה לעטוף את הכל. היא הריחה מדהים, השיער שלה היה משגע, והיא הייתה נקייה כמו מקלחת של 45 דקות, וכשגמרתי על האף, הגבות, הסנטר והשיער שלה, המחשבה שקלקלתי את זה השאירה אותי זקוף עוד דקות ארוכות. 

חצי שעה אחר כך, החלפתי לתינוקת חיתול. הצלחתי להתחמק מקשת השתן שלה, אבל מבט בשלולית שנקוותה על הרצפה, הזכיר לי שיש לכלוך ויש לכלוך. 

היות שאני אבא הסיטואציה מעוררת בי מחשבות על טבע העניין הזה, אבל...

בתינוקיה הן קוראות לכל האבות אבא. לגברים אין שמות. התינוקות מסומנים לפי מין ושם האמא, וגם האבות מזוהים כך, כולם אבא. יש אבא דתי ואבא חרדי, אבא נמוך ואבא גבוה, אבא שמן ואבא רזה ואבא עם קוקו ואבא עם קרחת וזקן צרפתי ויש אבא מבוגר יותר ואבא צעיר מאוד. 

וכשרופאה צעירה עם קעקוע חמוד ורגליים דקות, פונה לאחד מהם ואומרת לו 'היי אבא, אני צריכה אותך רגע', ואתה רואה שהיא מסמיקה קצת, ואחר כך שוב פעם, אז אתה יודע שאתה לא היחיד ששם לב לסיטואציה. 

פה אפשר לשים גיף אבל אני עייף ואין לי כח

ואז הראש שלה הגיח ואז כולה. והיא הייתה הדבר הכי יפה והכי מושלם והכי טוב שאי פעם ראיתי והלב שלי התמלא באהבה כמו שלא דמיינתי שאפשר. 

וכשהחזקתי אותה בפעם הראשונה כבר הייתי מאוהב מעל הראש.

ויש לי את שארית החיים לחיות איתה

ואז נותרת רק הציפייה. היא עוטפת אותך עד שהיא כמעט מוחשית. אתה ממש יכול לגעת בה, ענן סמיך, עם צבע לא מוגדר, מרקם כמו אובך, תופסת את מקומה בכל נקודה שקודם הייתה ריקה. לא נשאר שום דבר חוץ מלחכות ולחכות ולחכות. המוח משווע למשהו אחר, אבל המחשבות מוסתות מעצמן אל המקום ההוא. 

היום קמתי להתקף חרדה ויצאתי החוצה עם הכלבה והייתה שמש נעימה והתחלתי לדבר עם החרדה. אולי זו ההפסקה מהוויד ואולי זה השינוי המונומנטלי שעומד לבוא עלי ואולי זה המצב, מה שזה לא יהיה, אבל זה היה ממש חרא. סדן מאבן שהתיישב בתוך בית החזה ומוחץ. ואז הזכרתי לעצמי שזו רק חרדה, והוצאתי את זה אצלה, ובאמת שכשמשתתפים איתך במסע, זה מרגיע. 

הזין שלי עומד יותר מהרגיל והביצים שלי כבדות. נאמר לי בעבר שהן מזכירות תרנגול הודו, ויתכן שהייתה בחורה או יותר שהיו נוהגות ללקק אותן ולקרוא בקול "גובל גובל" ולבדוק אם אני באמת שולט אכזר. זה הצחיק אותי ומין הרבה יותר כיף כשצוחקים. 

אני בשלב בחיי שאם אי פעם מזלי (הכנס את נטיית העתיד של אתרע למרות שזו מילה בארמית בכלל) ואחפש מערכת יחסים חדשה, או שנפתח יותר את היחסים שלנו, ואולי אנסה משהו עם נשלטת חדשה, נצטרך לדון בכובד ראש בעניין הזה שאני לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות. 

אבל רגע, דיברתי על הביצים הכבדות שלי, ומכיוון שאני מאז ומעולם מרותק לעניין, תהיתי אם יש נשים ש*באמת* אוהבות זרע. ואם כן, אז למה? אבל לא תהיתי על זה יותר מדי, כי בכל זאת, קורים דברים יותר חשובים. אבל גם על זה. 

בכל מקרה, גובל גובל. זה עדיין מצחיק אותי. מדהים פוסט שלם כדי להגיד שיש לי ביצים גדולות. 

למספרים אין כבר משמעות. זה רק עניין של לחכות. פסיכי האמת, שכל יום החיים שלך עומדים להשתנות. הכל קצת בסלואו מושן, הכל יותר רציני. עושים רשימות מלאי. 

ביום חמישי הלכתי למרכז עיר והסתובבתי ואכלתי ושתיתי והתמסטלתי והרגשתי שאני משחרר ממשהו שהיה לי פעם ומקבל לתוכי משהו חדש. הלב שלי כבר עצום בגודלו כי הוא צריך לתת את כל האהבה הזו, והאדם שאליו היא צריכה להגיע, מבוששת לבוא. והיא תגיע. 39.4 חיכיתי ועכשיו יש עוד לחכות. 

אור זהב בין הערביים
איזה שיטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים