אני, הראש שלי, העולם.

אני אוהבת להיות אישה.

אני לא אישה מהסרטים של טרנטינו, עם ליפסטיק אדום ושמלה סשועה בצד.

רק לפעמים.

לרב, אני מבלה בסוודר שחור, כמה תכשיטים כסופים וג'ינס פשוט. ככה, אסלי.

ועדיין, להיות אישה תופסת מרחב זה להיכנס לחדר ולדעת שאת תמיד, תמיד, נראת. תמיד observed. 

את לא טרף, את חתולה שמרחרחת את הסביבה. 

מי טעים לי? מי נעים לי? מי המטרה הבאה? 

הכל יבוא אליי וימצא את דרכו, שום דבר לא בלחץ. 

אני הרי, אישה.

יום אחד התעוררתי בזוגיות של שנה וקצת והבנתי שאני מתוסכלת. 

אני לא מסוגלת להתמסר. 

"אני רוצה שתגרמי לי לשים עלייך את הראש!"

"אבל אני לא יכולה לגרום לך בכוח. הכתף שלי פה. כשתרצי לשים ראש, אני אהיה כאן"

"אבל את מכירה אותי, זה בחיים לא יקרה. אני צריכה שתכריחי אותי." 

לימים- הבנתי שמה שהיה בינינו היה חוסר התאמה. 

אבל מה עוד? 

הרבה מאוד רצון להיות נשלטת. 

שיקחו ממני, שיורידו ממני שכבה, שיגרמו לי, שבאספקט אחד של החיים, לא אהיה המובילה, החדה, החושבת, האחראית. 

אהיה אני, פשוט נושמת ומתרגשת, מוכלת, מחובקת, גומרת, רועדת. 

וביידים שלו, לראשונה מזה כמה זמן, נכנסתי לחשש בראש שלי, ואז...

שחררתי. שחררתי את הניסיון לגנוח בצורה יפה, להיות נשית, לעשות נכון. 

בא לי ללמוד להיות נשלטת, כמו שרק אני יודעת.

הרבה דברים מוזרים ומקושרים קורים לי לאחרונה. 

ישבתי בלימודים, ומצאתי עצמי בשיחה של חברה מול 7 אנשים על כך שהיא בכלוב. ככה, ונילים, מרכז הארץ, מדברת על זה שהיא פעילה פה, כאילו היא רשומה למאמא מצחיק. 

הלם. מכה של אכזבה ותחושת טמטום חלחלה אליי. למה שתפתחי את זה ככה? נו טוב, כל אחד והבדיסיאמ שלו.

הם התחילו לדבר על רגליים, וידעתי שאני לא אוכל לשתוק אם אשמע את הגועל שלהם מכל הנושא מתפרץ. אז זזתי, הלכתי להביא את המזון שלי. 

אותו היום, אחד החברים(הגייז, יש לציין) מגיח באמצע הכיתה על 4 ומבקש שאדרוך עליו. 

כןכן, ככה,באור יום, בכיתה. 

אני מסתכלת בהלם ומבינה שאולי קצת זלג לי, אולי לבשתי היום יותר מדי שחור. העולם הסאחי והמסתורי שלי התערבבו. 

"אל תנסה אותי." 

הוא ברח.

אחרי 4 שנים של קשר, שבו הוא היה הנשלט האבסולוטי שלי, הגיע הזמן לשנות מתכונת.

"באלי להתמסר."

הייתי חרמניות על התמונת מילואים שהוא שלח לי, ואמרתי זהו. זאת הפעם שהדינמיקה משתנה.

"אל תתרפי אותי אם העיניים האלו, אני רואה אותך מפשיטה אותי" הוא אמר, וצדק. העיניים שלי נמשכו עליו עם הM16 והגילוח הרשלני של צה"ל.

הוא מכיר אותי חזקה, לבושה, מתחת לרגליי. במשך כל השנים, הוא לא ראה סנטימטר חשוף יותר מהשוקיים שלי. כיבד את הגבולות שלי ונגע בעצמו ברשותי בלבד.

אתמול נפגשנו, והשיח היה שונה. כשאני מתבגרת ומדייקת את עצמי, אני רואה את זה על המערכות יחסים שלי ישירות.

משהו בשינוי שלי לאחרונה גרם לשיח שלנו להיותקצת מביך, אבל הרבה כנה, חשוף, אינטימי. כבר אז.

"בלי לרדת לך, הא?"

באותו רגע ידעתי שאם אראה אותו בצורה חשופה כזו גם אני לא אעמוד במילים שלי.

"נו מה, ככה את מכירה אותי?"

החלטנו על 5 דקות ניסיון של החלפה. הוא הפליק לי בתחת כאילו אני שטיח מלוכלך ברחובות בגדד, וגילגלתי צחוק קטן. התחת הזה יכול לקבל הרבה יותר, הוא עדיין לא יודע את זה. הוא הקשיב לכל תנועה שלי, לכל הסתגרות של הגוף ולכל רצון.

כשהוא נישק את הגב, נפתחתי. התמסרתי, מעט. הוא הרגיש את זה ורקד איתי, ופתאום כל התנועות שלנו היו אחד בשביל השנייה, לטובתו של האחר, רק חושבים על תשוקה ועל כמה גוף זה דבר יפה. 

חייכתי לעצמי, אמרתי שמזמן לא הרגשתי כלכך נחשקת. כלכך נגועה בכל המקומות הנכונים. 

"עכשיו תגעי בעצמך." 

הרגשתי את הזקפה שלו ענקית, ואותו מתחרמן מכל גניחה שלי, נהנה מכמה שטוב לי. 

זה שולט, חשבתי לעצמי. ככה נראת בעיניי שליטה במיטבה.. להתמסר למישהו שרוצה את הכי טוב בשבילך, בקצב שלך. 

ההמשך יבוא, אולי.