מרתון על רגליים שבורות

שהוא בנזונה 

ובצורה שהוא יבין

במילים שהוא ישמע

בשיחה שאני מנהלת ושולטת בה

כשהוא מוחק את השיחה שהסתיימה כבר ובכל זאת חוזר ועונה להודעות החדשות שאני שולחת

כש גבר שחושב שהוא השולט הגהה שלא כועס לעולם כי הכלבות שלו לא מסוגלות להרגיז אותו - שולח לתגובה האחרונה רצף של אמוג'ים הבוערים, קופצים, מתפוצצים, כועסים... 

אז אני מוחקת את השיחה וחוסמת את השם שלו ברוגע נפשי

ככה עושים עם אנשים שהם לוקחים תפקידים כשלא ראויים בשבילם

!!!! הערה הכי חשובה!!!!

אין על השולט האמיתי ושמחה שזכיתי לפגוש אותו 

הכרנו במקום אחר. נפגשנו. זה היה מטורף והפתיע את שנינו. בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי שליטה. לא ציפיתי לזה כי הוא לא אמר כלום לפני הפגישה. המשכנו להתכתב. אני לא הבנתי מה קורה, ניסיתי להתאים... רבנו, צעקנו, התווכחנו... לא זוכרת מי מחק את ההתכתבות הראשונה... 

אבל אחרי זה התחלתי להתעניין בנושא.

וכתבתי לו. הוא ענה. וחזרנו להתכתבות. תמונות, פנטזיות, שאות של שיחות בכתיבה... ושוב מריבות, צעקות, בכי... "מה את רוצה ממני!!!!" תעני עכשיו!!!! מה את רוצה!!!! באמצע הלילה אני בוכה ליד הגבר שלי האהוב ואוהב מפני שהוא שבקושי קיים נעלם ולא מסכים להמשיך את השיחה עד שאני אענה על השאלה שכבר עניתי עשרות פעמים...

מה את רוצה ממני!!!! 

דורש וצועק דרך סימני קריאה...

ועוד פעם התכתבות נמחקת...

ואני נשבעת שהפעם לא אחזור. ומתכתבת עם אחרים. ומנסה להתחיל תהליך... ולא מצליחה. ועוד פעם. ועוד פעם. משהו לא מסתדר. 

מה את רוצה ממני....

הגבר שלי מתלונן שאני מתחילה להשתנות. שאני אחרת. שקשה איתי. (כן, אתה רואה, אהוב שלי האוהב, גם לך קשה, אפילו לך קשה, אז מה אני רוצה ממנו, שלא אכפת לו בעצם)... 

מה את רוצה ממני...

מה אני מחפשת כאן? מה אני רוצה בכלל? למה אני משתנה? למי אני הופכת? הילדים גם לחוצים אבל אני כבר השתניתי מולם כמה פעמים אז הם תומכים ואומרים שכל תהליך הוא טוב כי סטגנציה היא מוות. 

מה את רוצה ממני!!!!

ושוב כתבתי. ושוב ענה לי. ושוב אותו הסיפור. הפעם מאוד מהר הכל נמחק. לא ולא ולא, לעולם לא אחזור לזה שוב... אבל... 

אבל בטח שחזרתי עוד פעם. אחרי הפסקה די ארוכה. הייתי בטוחה שהוא כבר לא יענה, שכותבת לחלל ריק... ולא. הוא ענה. והתחלנו שוב ושוב זה היה אותו כייף, שוב הרגשתי חיים ושייכות ורצון לחיות... ושוב אותה שאלה עם סימני קריאה בסוף...

מה אני רוצה? כתבתי לו המון שטויות. שיקרתי קודם כל לעצמי. רציתי לצאת מזה בקלות. אבל... נו באמת... אם כבר... בואו נחשוב, ילדונת שלי, בואו נחשוב...

התחלתי לחקור, לחשוב, חדרתי בתוך הראש שלי, עמוק, יותר עמוק, נכנסתי לשטח הכאב, ויותר ויותר עמוק, ופחד, וזוועה, וחוסר אונים, ואונס, ועוד אחד, ועוד, ועלימות, ודחיה, והתאבדות, וכאב נפשי, פנימי...

כל כך הרבה כאב פנימי שכשנשפך לי על היד שמן רותח לא הרגשתי כלום ורק לפי צרחות של בת שלי הבנתי שמשהו לא בסדר והסתכלתי וראיתי כתם אדום ובעבועות על העור הכל כך רגיש בדרך כלל...והפעם  לא הרגשתי כלום...

ואז הבנתי... 

וכתבתי תשובה ארוכה... מפורטת... מדויקת. 

ושלחתי לו.

וידעתי שזאת תהיה ההודעה האחרונה שלי... אבל הוא ענה. לקח לו יום שלם אבל הוא ענה. 

שלא מתאים לו.

שלא רוצה קשר מסוג הזה כרגע.

והוסיף לילה טוב ובהצלחה...

והוא צודק... 

הייתי גם בורחת ממני אם רק יכולתי...

בכיתי... הלב שלי לאט לאט שקע לגהנום...

והתחלתי להרגיש את כאב הכויה... 

אז מה אני רוצה מהשולט? שהוא יהיה יותר חזק ממני ובשבילי.... ויהיה איתי בשייכות הדדית... ומדבר. ומקשיב. ומוכן לעשות צעד אחורה אם צריך אבל רק אם צריך. ולעמוד מולי, נגדי, להגן אותי ממני... 

אני אישה גרועה...

המלחמה קרעה אותי לחטיכות קטנות. כאילו היתי שלמה לפני... חחחחח... הייתי כבר פאזל מפוזר אבל עכשיו... עכשיו... אני מרגישה כמו רכבת ב"בחזרה לעתיד 3" שנוסעת במהירות שלא מיועדת לה כבר עטופה באש ועשן לגשר שעוד לא קיים... בתקווה שתצליח להגיע למהירות הנדרשת ואז... ומה אז? לא יודעת... אני כבר לא מאמינה לעתיד. לפחוט לעתיד טוב, נוח, מוכר, מובן שאוכל להסתדר איתו ובו. החווה שלי מתחלק בין התנדבות טוטאלית כשאני רצה סביב הארץ מאוטובוס לאוטובוס מתקשרת מדברת מנסה לארגן דברים נדרשים לחיילים במחיר הכי זול ועדיף בחינם כי נו, תחשוב ותתבייש! הם שם לוחמים עבור החיים שלך ואתה לא יכול לתרום לילדים האלה הרעבים את הטונה שיש לך במלאי? השתגעת, פוץ שכמוך! הם רעבים שם! דקה לפני הקרב יכול להיות האחרון בחיים שלהם!! נו!!! זהו, טונה ותירס וגם מה יש לך שם מהקיטניות! ותשכח על הכסף לדקה, באמת, תחשוב על המוות ועל 7.10!!!!

ופתאום אני לא זזה, לא מדברת, לא קיימת. נעלמת. שוכבת במיטה ורוקמת משהו מפחיד ואבסטרקתי שכל פס אדום - חייל שנרצח... ואני מוסיפה... ומוסיפה... ורוקמת תחים של שחור ואפור ובז' שזה פחדים ודמאות שלי, שלנו, של כולם...

כשיש הזמנות מצה"ל תופרת. והזמנות רגילות לא יכולה, מספרת אגדות וסיפורים... אבל לא מסוגלת לעבוד... 

או נעלמת מהבית. מכבה טלפון ורצה לחברים או קפה או סתם יושבת בעיר. לא יכולה לראות את הילדים והחבר. הם קשורים לעתיר שלא רוצה שיבוא כי לא מחכה כלום משמח ממנו... 

גם חזרו זכרונות מהעבר. על חוויות בלתי נסבלים שמוח שלי שכח  כל כך יפה... חזרו... עם כל הפרטים. חושים. מחשבות. רגשות. טעמים. מילים... וממשיחים לחזור. 

ואני כאן

בין עבר שרציתי לשכוח ושכחתי ונזכרתי וזה בלתי נסבל

בין עתיד שלא מחכה ממנו שום דבר חוץ מבעיות וכאב

באמצע ההווה שלא מבינה לא מכירה לא מוכנה... יחד עם הילדים התלויים. יחד עם הגבר הלא עוזר ובורח פנימית... 

מצאתי מקום שלא מכירים אותי, מקום אנינימי שאפשר להוציא החוצה כאן כל מה שאצליח להלביש במילים...

תודה

באמת תודה... 

אווווףףףףף

כשרק התחלתי ללמוד באוניברסיטה היה הרבה יותר קל להפריד בין מילה רגילה לבין המושג. כי מושגים היו בדרך כלל משפות זרות ונשמעו כשפת הציפורים: אינטרקציה, דיסקורס, אג'נדה, אינטנציה,  דה-הומוניזציה, חוויה אקזיסטנציאלית...

וכאן... ממבט הראשון הכל כאילו מובן ומשתמשים במילים מוכרות. אבל אחר כך, בתוך השיחה או התכתבות מבינה, שלא, אנחנו מדברים בשפות שונות. אותן מילים - ומשמעות אחרת לגמרי... 

ואחר כך הכל נעשה עוד יותר מסובך, כי לכל אחד יש מבט משלו גם על המושגים וגם על התהליכים. 

אני מבינה ויודעת על התנגדות בין תאוריה ופרקטיקה, בין דרוש ועשיו... 

איך לסיים? לא יודעת. אין לי סיום יפה ומשחרר. ככה. 

התלבטות.

אם פעם איכשהו איפושהו מישהו יבקש שאתאר את עמצי במילה אחת זאת תהיה המילה. המצב התמידי שלי. הקללה התמידית שלי. כשלמדתי שפות והתעסקתי עם טקסטים, בהתחלה כמגיהה, אחר כך כעורכת, כמתרגמ, ובסוף - התענוג המושלם - כחוקרת ספרות, פילולוג ... אוווווו.... כמה קל ונעים ובטוח זה היה... הכל היה ברור, מבריק, זוהר. כן, בהתחלה כל טקסט הוא מבוך עם מלקודות, שבילים מזויפים, נשף מסכות, חידות, משחקים עם כללים לא ידועים מראש... אבל יש טכניקות איך לעבוד עם כל זה, ידועות, כלליות וגם אלה שלאט לאט אתה בונה ויוצר לעצמך. ובסוף כשאתה נכנס לתוך המבוך הזה כבר בפעם ה100, ה1000, האחרונה עם המפה ומילון ואלבום עם פרצופים אמיתיים וסיפורי חיים של כל אחד ואחת בתוך הטקסט הזה... כשה המבוך הזה הוא כולו שלך... אתה יודע בדיוק על מה הטקסט המטורף הזה. למה הוא קיים בעולם. למה הוא הגיע לעולם ו בחר דווקא בתקופה הזות ובסופר הזה... 

אין הרגשה יותר מזה...

בעולם "אמיתי" הכל מסובך. הכל לא ברור. הכל מהר ומזויף. הכל שקר. טקסט יכול לעשות מיליון דברים. דבר אחד הוא לא עושה לעולם. 

טקסט לא משקר.

והעולם ה"אמיתי" משקר כל הזמן. אנשים משקרים לעצמם. לאחרים. ומאמינים בשקרים שלהם בלב שלם. מבטיחים - ובעוד שעה עושים ממש להפך. וכשאומרים להם "אבל תראה, זה לא מסתדר!" - לא רואים כלום. אז מה? "לא התכוונתי". אז למה להגיד "שחור" אם מתכוונים "פיתה"? למה "לטובתך" אם "לא אכפת"? ואפשר להבין כשאומרים ככה לצורך מניפולציה, כדי להשיג משהו, להשתמש ואחר כך לזרוק. לא!!!! "לא התכוונתי"!!!!

וכשאני מבקשת להסביר מה הכוונה - אני חוצפנית, לא מנומסת, אוכלת ת'מוח, נכנסת למעיים, גסה ומה לא.... 

אם רק היה לי מותר ואפשרי לברוח מכל העולם שיש בו אנשים ולחיות באי בודד בין הספרים וסרטים... 

כל כך קשה כל הזמן להיות בהתלבטות שלא הבנתי נכון ושוב הולכת ליפול ולקבל רק כאב...

סתם

פשוט

כאילו

נגיד

בערך

כל הזמן לא בטוחה שאמצא מילה טובה או ביטוי נכון. כל הזמן חןששת שהתבלבלתי בין המילים הדומות. כל הזמן בודקת מילים במילון שפתוח בtab. יש שם כמה באמת. ובכל זאת תמיד מרגישה שאני מדברת קצת במקביל. במקביל לשפה. במקביל לאג'נדה שלי. ומה שהכי מעצבן - במקביל לטון הנכון, המתאים לסיגנון וקונטכסט, למצב העניינים. תמיד תמיד תמיד מרגישה חסרת נימוס...

להתנצל

להזהיר

להודיע מראש

זה לא תירוץ זה לא תירוץ זה לא תירוץ!!!!

להיות ילדה טובה בשפה זרה כשכל כך חשוב להסביר את הכל כי יש כל כל המון פצעים וכאב פנימי... לא תירוץ לא תירוץ