המלחמה קרעה אותי לחטיכות קטנות. כאילו היתי שלמה לפני... חחחחח... הייתי כבר פאזל מפוזר אבל עכשיו... עכשיו... אני מרגישה כמו רכבת ב"בחזרה לעתיד 3" שנוסעת במהירות שלא מיועדת לה כבר עטופה באש ועשן לגשר שעוד לא קיים... בתקווה שתצליח להגיע למהירות הנדרשת ואז... ומה אז? לא יודעת... אני כבר לא מאמינה לעתיד. לפחוט לעתיד טוב, נוח, מוכר, מובן שאוכל להסתדר איתו ובו. החווה שלי מתחלק בין התנדבות טוטאלית כשאני רצה סביב הארץ מאוטובוס לאוטובוס מתקשרת מדברת מנסה לארגן דברים נדרשים לחיילים במחיר הכי זול ועדיף בחינם כי נו, תחשוב ותתבייש! הם שם לוחמים עבור החיים שלך ואתה לא יכול לתרום לילדים האלה הרעבים את הטונה שיש לך במלאי? השתגעת, פוץ שכמוך! הם רעבים שם! דקה לפני הקרב יכול להיות האחרון בחיים שלהם!! נו!!! זהו, טונה ותירס וגם מה יש לך שם מהקיטניות! ותשכח על הכסף לדקה, באמת, תחשוב על המוות ועל 7.10!!!!
ופתאום אני לא זזה, לא מדברת, לא קיימת. נעלמת. שוכבת במיטה ורוקמת משהו מפחיד ואבסטרקתי שכל פס אדום - חייל שנרצח... ואני מוסיפה... ומוסיפה... ורוקמת תחים של שחור ואפור ובז' שזה פחדים ודמאות שלי, שלנו, של כולם...
כשיש הזמנות מצה"ל תופרת. והזמנות רגילות לא יכולה, מספרת אגדות וסיפורים... אבל לא מסוגלת לעבוד...
או נעלמת מהבית. מכבה טלפון ורצה לחברים או קפה או סתם יושבת בעיר. לא יכולה לראות את הילדים והחבר. הם קשורים לעתיר שלא רוצה שיבוא כי לא מחכה כלום משמח ממנו...
גם חזרו זכרונות מהעבר. על חוויות בלתי נסבלים שמוח שלי שכח כל כך יפה... חזרו... עם כל הפרטים. חושים. מחשבות. רגשות. טעמים. מילים... וממשיחים לחזור.
ואני כאן
בין עבר שרציתי לשכוח ושכחתי ונזכרתי וזה בלתי נסבל
בין עתיד שלא מחכה ממנו שום דבר חוץ מבעיות וכאב
באמצע ההווה שלא מבינה לא מכירה לא מוכנה... יחד עם הילדים התלויים. יחד עם הגבר הלא עוזר ובורח פנימית...
מצאתי מקום שלא מכירים אותי, מקום אנינימי שאפשר להוציא החוצה כאן כל מה שאצליח להלביש במילים...
תודה
באמת תודה...
