בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מרתון על רגליים שבורות

לא יודעת מה
לפני 10 חודשים. 23 בינואר 2024 בשעה 3:55

לפני 10 חודשים. 7 בינואר 2024 בשעה 18:37

 

לפני 10 חודשים. 7 בינואר 2024 בשעה 7:36

לפני 10 חודשים. 4 בינואר 2024 בשעה 7:31

אני שוב בערפל. לבד. 

הלכתי בדרך לא ברורה, זהיתי בשוליים בית חם ומזמין. דפקתי בדלת לשאול את הדרך - והזמינו אותי פנימה, נתנו לשבת, לנוח, להנות, דאגו עליי, טיפלו בי, אהבו אותי... למדו הרבה שיעורים עליי, על העולם, על הכול. נתנו מתנה מוזרה, כבדה, חשובה, לא נוחה... 

ואני שוב חזרתי לדרך. ודלת נסגרה. ובית כבר נעלם בתוך הערפל. 

דרך לפניי.

בתיק מתנה שאני עוד צריכה ללמוד להסתדר איתה...

בראש מחשבות, ידע, נסיון, תשובות ושאלות חדשות... 

הלב עדיין סוער וכואב...

וגוף עדיין זוכר מגע ועדיין שומר סימנים...

ה"עדיין" יחלש. יהפוך לצלקת שלא רואים אותו. מזכרת. קערת קינצוגי, שהצלקות עושים אותה יותר מושלמת. 

אני חייבת ללכת בדרך הזאת עד הסוף. חייבת לי. לילדה שבתוכי. לבחורה שבתוכי. לאישה שבתוכי. לזקנה שבתוכי. לאסוף-סוף-סוף את כל חתיכות הפאזל שלי שמתישהו ואיכשהו אני התפזרתי להן, לאסוף אחת אחת, "פקה פקה", ולשפוך בינם זהב רותח ששורף את כל הלכלוך ומחבר את החתיכות מחדש. כבר לעולם לא אהיה כמו שהיתי קודם. אהיה אחרת. 

אשת קינצוגי...

 

 

לפני 10 חודשים. 4 בינואר 2024 בשעה 0:32

לפני 10 חודשים. 3 בינואר 2024 בשעה 6:54

אחרי שהבנתי באופן סופי שאני לא אהיה פרופסורית לספרות השוועתית כמו שרציתי והשקעתי ולמדתי וחייתי ולא ידעתי כלום (באמת, ועכשיו, כשה עברו כבר 17 שנה מהרגע הזה אני בהלם עד כמה אני לא ידעתי, לא הבנתי כלווווום, באיזה סרט עם חדי קרן הייתי!!) - לא על אנשים, לא על איך העולם האמיתי בנוי ופועל, איך מסתדרים עם בירוקרטיה, כסף, יחסים, קשרים... התחלתי לקרוא די מאוחר, רק ב6, אבל מאז עברתי לחיות לספרים ולא כל כך התעניינתי בחיים חיצוניים. בטח שדרשו ממני. וגם בכוח. וגם וכוח ממש. כן, אני מהדור שחוכמת החיים נכנס לראש דרך חגורה בתחת, ולא רק חגורה, כל מה שמרביץ התאים, ולא רק תחת כי גם גב, וגם רגליים, וגם ראש וכל שאר הגוף העצם יכול לקבל חוכמת חיים ולהעביר הלאה... 

אבל כלום לא עזר. 

אז... אז כבר אחרי שכל הסיפור של חיים האלי הסתיים סופית ולעולם. והייתי צריכה כבר בעולם הזה לבנות לעצמי עולם הבא. הלחתי לייעוץ. ושאלו אותי: מה את רצית בילדות! ישבה מולי בחורה יפה עם יעניים זוהרות שעדיין ראה את כל העולם מולה. שער לבן עם תלתלים, מפוזר כזה, עף וקופץ וחי ומשמח... מה יכולתי לספר לה. 

1. רציתי לרקוד. בפנים אני רוקדת. עדיין. כל הזמן.

סיפור קצת ערוך שהתחיל ממוזיקה.

מוזיקה תמיד איתי. מגיל חצי שנה לקחו אותי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית. אומרים שבכיתי רק בהפסקות. במוסקבה, איפה שנולדתי וגרתי כל החיים שלי שם, כל יום היו איזשהו קונצרט, גם בחינם (של סטודנטים, דוקטורנטום, פרופסורים בקונסרבטוריון ומכללות) או בגרושים (מסובסדים או סתם ככה) אז פעם בשבוע-שבועיים הלכתי באופן קבוע, או עם ההורים, או עם סבא וסבתא, סבא רבא, מגיל 10 כבר לבד מדי פעם. זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים.

וגם הלכנו די הרבה לבלט. ומיד התחברתי לשפה הזאת, של הגוף המספר סיפור דרך תנועות ותנוחות. ובגיל 11 קראתי בספר על הפילוסופים היוונים על אלה שראו בסיס ליקום בריקוד. וריקוד הפך למעשה קיומי בשבילי כי לי זה ברור כי צורך לזוז בריקוד היה בי כל הזמן.

בהתחלה היה ויניל. החורים השחורים לעולם האמת. הדבר היחיד בעולם שלמדתי להיות זהירה, מדויקת, שומרת ומסודרת איתו - דיסק ויניל. הרגשה קסומה של כל התהליך. 

לשים דיסק, מחט - ולרקוד כשאין אף אחד בבית. ההורים הצדיקים בפעם ההוא אפילו ניסו לבדוק בקשר לחוגים - אבל אין דבר כזה: ריקודים לבנות שמנות. צחקו עלייהם והם כעסו עליי. 

אז. כשהייתי ילדה, רציתי לרקות. ורקדתי. לבד בבית. ורוקדת עדיין. תמיד. בפנים. כי אין ריקודים לבנות שמנות.

2. רציתי לצייר. תמיד ציירתי. איך אפשר לא לצייר כשאתה נולד במשפחה של ציירים: סבא רבה (נפתר כשהייתי בת 20 וצייר עד חודש לפני המוות), דוד, אמא... הבית מלא באנשים מעולם האומנות, תערוכות, פתיחות של תערוכות, הכנות לתערוכות, סטודיו של חברים וחברים של חברים. בהתחלה של המשפחה, ואחר כך גם חברים שלי, ציירים, מעצבים, משחזרים, קרמיקה, פסל, טקסטיל, עובדים עם כל החומרים ביחד... 

אבל בהתחלה רציתי פשוט לצייר. מה יכול להיות יותר פשוט מזה? ההורים לקחו אותי לחוג הכי הכי שהיה. שהיה מאוד קשה להרשם אבל הצליחו. המורה היה ענק, מפחיד ומלא בהבנה עד כמה הוא ענק ומפחיד. הוא מיד הסביר לי שאני עושה את הכל לא נכון ולעולם לא אצליח כי אין לי כישרון. בעזרת החגורה ומילה אוהבת הלכתי לשם כחודשיים. אחר כך גם מילים וגם חגורה לא עזרו וסירבתי ללכת וללמוד ציור. 

אבל המשכתי לצייר. לבד בבית. ומציירת כל הזמן. בפנים. כי אין לי כישרון וזה רק בזבוז נייר, אפרון וזמן. 

3. בזמן יותר קרוב לבחירת מסלול הלימודים, רציתי ללמוד תאורית אומנות, לא ידעתי אם זה קיים, אבל הרגשתי שחייב להיות משהו. רציתי לדעת את הכל על אומנות - מההכי כללי על הפריט הכי קטן בסוג האומנות הכי מוזננך שרב האנשים בכלל לא חושבים לאומנות... 

לדעת, להבין, לטעום, לראות הבדל, להתעסק, להעריך - כן, לתת מכיר, למצוא אוצרות אבודים, לגלות זיופים בידועים... כל כך חלמתי על זה...

אבל ההורים אמרו שאין לי סיכוי להתקבל לשם, אני לא מציירת ברמה הנדרשת ואני לא מסוגלת (מהניסיון שלהם) להשקיע מספיק זמן וכוח כדי ללמוד לצייר... כי עזבתי כבר זה, וזה, וזה, וזה. וכל כך רציתי לרקוד אבל אפילו בשביל הריקול לא הסכמתי לרדת במשקל וזה הרבה יותר פשות. אז לא ולא...

4. רציתי ללמת מלאכות יד. עולם קסום. בנאדם לוקח חומד גלם והופך אותו למשהו מדהים, שימושי, מלא אנרגיות, ממלא כוחות, מעביר מסר פנימי. לכל מלאכת יד יש מיתולוגיה, טקסים, מנהגים, תרבות, מותר-אסור-חייב. עבודה בידיים, בריכוז, בכל הגוף...

ושוב לא. את לא מסודרת, לא מרוכזת, לא שמרנית, לא דייקנית... עזבי. 

 

וישבתי מול הילדה הזאת. ולא אמרתי כלום. קמתי ועזבתי. 

ובעוד 4 שנים הלכתי לשנקר ,למדתי תדמיתנות והתחלתי לתפור... לא משהו. לא מתאים לכולם. האמת, לרב האנשים לא מתאים... 

אבל התרגלתי לזה שאני מוזרה לכולם (משקרת, התרגלתי שזה ככה, אבל זה יכאב תמיד), יש לי דרכים איך לחיות עם זה. ויכול להיות שצורך שלי להקבל כאב הוא אחד מהדרכים. כי הכאב הגופני אפשר להכניס, לפזר, לנטרל (עד רמה מסוימת, כמובן), אבל כאב פנימי פי 100000 יותר חזק ורעיל בשבילי...

לא יודעת, למה נזכרתי על כל זה היום...

*ובטח שרציתי להיות מייצרת גלידה!!! בהתחלה - מוכרת גלידה. אבל מיד הסבירו לי שלא אוכל לאכול בחינם כמה שארצה (כמו שחשבתי בהתחלה).

 

לפני 10 חודשים. 30 בדצמבר 2023 בשעה 4:33

לפעמים קורים דברים.

לפעמים קורים דברים גרועים.

לפעמים קורים דברים חרא.

ופתאום קורה משהו... משהו כזה... שאין לך מילים לתאר את רמת הגועל שלך כלפיו.

ולא שזה קורה. זה כבר קרה לפני המון שנים. בעצם, גרת עם זה כל חייך, רק לא ידעת. שכחת. דחפת. מחקת. ופתאום קיבלת בחזרה. במטנה. באריזת יומולדת...

והפתאום הזה כל כך גלובלי, ענקי, שהצל שלו מהעבר נופל על כל החיים שלך. ואתה יכול רק לעמוד המום  ולהסתכל איך לאט לאט הצל הזה בולע את העבר שלך, את ההווה שלך, את ה"כאן ועכשיו" שלך, בעצלנות רבה מלקק אותך, באדישות, בדרך אגב, בדרך. וממשיך הלאה, לכל הכיוונים האפשריים של העתיד שלך. ואתה מבין בזוועה גורלית, שאין לך לאן לברוח, מכאן ועכשיו כל מה שיקרה לך יהיה מואר ככה, מוצל. 

הכל משתנה. אתה מתחיל לחשוב על ההתנהגות בתוך המשפחה והדברים הקטנים שלא יכולת להבין (וזה כל כך הפריע לך כל השנים האלה) מקבלים הסבר כזה ברור ושקוף - שאתה מוכן לחתוך את עצמך לקוביות ביס, לתגן ברוטב צרפתי מסובך ולהגיש במסעדה יוקרטית - רק שיקחו ממך את ההבנה הזאת...

ההבנה

שאת

עד גיל 6-7

לא

היית

לסבא שלך האהוב והקסום והמהמם

נכדה

או שלא היית בשבילו רק נכדה...

והעולם קרס. ולא נשאר כלום. לא. דווקא רק כלום נשאר. ולכלום הזה היה שם שלך. ופרצוף שלך. וגם כל הגוף. וכל מה שהיו נקראים חיים. רק את נעלמת. מנסה לנשום. וזהו... 

ואת קיבלת את המתנה הזאת - דרכו, דרך האיש הזה שתוך שניה הפך לאחד מהכי חשובים בחיים שלך. בהתחלה רק לטוב. ועכשיו... בסוף התברר שתת המודע שלך שלט בכל מצב העניינים הזה: בחר בגבר הזה בדווקא, ולפני זה הביא אותך לכאן, מצא בשבילך קבוצת התמיכה, נידנד את הפסיכיקה שלך עד המקסימום האפשרי... מקווה שתת המודה שלך לא התחיל את המלחמות אבל לך תדעה... 

לעצור. לנשום. לא לברוח. לא לותר על עצמך. תזכרי שאת לחמת כל כך קשה, באומץ ועקשנות מעבר ליכולות שלך כדי לקבל את השמות שלך בחזרה... אז על תותרי. "פשוט תשחררי", ככה הוא אמר לך כל הזמן. על כאב, על פחד, על דחיה, על כל מחסות פנימי. ואת הצלחת לשבור אותם בקלות ובמהירות... לידי זה היה מאוד קל ונהדר ויותר דומה למשחק... לידו, בידיים שלו הכל היה קל ועונג... 

אבל עכשיו הוא הפך לטריגר. ואת... את לבד מול כל העולם. ואחרייך הילדים שלך. את עכשיו זאבה אייפה ומדממת שחייבת להגן על הגורים שלה קודם כל. זאת אומרת - להגיע למצב השלמות, לקדל ולהכליט גם את העובדה הזאת. לחדש את עצמך. 

לבנות טובות קובים דברים רעים והן נשארות בנות טובות. 

שילמת על השלמות שלך מחיר הכי יקר. שילמת בשני גברים.

בזה שאהב ואהבת, אבל הוא בגד בך פנימי ובפעם הראשונה בחייך את בחרת בעצמך מיד ובמקום.

ובזה שאהבת להיות איתו, נהנת ממנו, היית אמיתית איתו, הראשון האמיתי שלך. שלא רצה ממך כלום חוץ ממך ונהנה ממה שקיבל. ואפילו כאן את בחרת בעצמך. 

עכשיו את בגהנום. אבל כתוב, שגהנום מוגבל בזמן. וכולם יוצאים ממנו. למדת לקבל ולפזר ולנטרל כאב. אז הלאה. את לא לבד.

נכון?

לפני 11 חודשים. 17 בדצמבר 2023 בשעה 10:14

לא יודעת אם אני צריכה לכתוב את זה עדיין או כבר לא... אבל אכתוב בכל זאת כי זה חשוב לי. 

עשיתי טעות. המון טעויות באמת. כרגיל. בעצם התנהגתי כרגיל אבל במקרה הזה ספיציפי זה היה טעות אחת גלובלית שממנה נשפכו כל הטעויות הבאות. 

אני אישה אנוסה בילדות. הסיפור לא נעים והכי מגעיל בזה שאני עכשיו זוכרת את המעשה ממש טוב, כאולו הכל קרה אתמול. כי לפני כמה שבועות קיבלתי מתנה מהיקום - הפלאשבק במלואו מהתחלה ואד הסוף כולל כל החושים, מחשבות, פחדים, כאבים, רגשות, בילבולים של ילדה בת 9 וכל הרעשים, קולות, מילים, תגובות, השפלות והכל שהיה מסביב. ממש כמו שקורה בסרטים ותמיד חשבתי שככה לא קורה באמת. חשבתי... כן... 

והתברר שהבחורים הלא נחמדים שעשו את כל זה אנסו לי בעיקר לא את הגוף. האונס הגורלי קרה במוח, בשכל ובנשמה. כי הגוף נשאר שלם ולא פגום, כך שההורים לא שמו לב ולא ראו שקרה משהו. ואני לא סיפרתי לאף אחד. כי גם לא ידעתי איך. וגם חשבתי שזה לא חשוב. חשבתי... כן...

ולא פלא שאני לא בוטחת באנשים. ומסתירה את עצמי האמיתית. ויש לי אין סוף מסיכות. אני בודקת אנשים עם חידות ובחינות ומבחנים ושמה מלקודות. שוב ושוב. ואפילו כשמשתדלת לא לעשות את זה, לא מספיקה לפנות את כל המחסומים מהדרך כי אפילו אני לא זוכרת את כולם. וכשבהתחלה אמרת לי "אני לא מסכים לשמוע ממך שקר. את אומרת רק את האמת" - בקלות הסכמתי. חשבתי: כי אף אחד לא הוסיף "את כל האמת", חשבתי: כי תמיד אפשר לשחק עם משמעות של מילים, חשבתי: כי זהירות לא תזיק, חשבתי: כי מה כל כך מסובך אתה יכול לשאול...  חשבתי... כן...

והתחלת לשאול. 

ומהתחלה היית כל כך נכון ואמיתי בעצמך. לא שיקר אפילו בדברים ש"השולט האמיתי לא יגיד לעולם". והצלחת לעבור כל המחסומים ומלקודות שלי בקלות נוראית, גם אלה שהתחלתי להוסיף מרוב הפחד... כי פחדתי. כי אף פעם לא נפגשתי מישהו שהיה מוכן להיות כל כך אמיתי. אולי בעולם שלך זה ככה, אבל אני גם רציתי את  זה עם כל המהות שלי וגם באותה רמה וחוזקה פחדתי מזה. וכשה שאלת שאלות על מיניות שלי שתמיד, אחרי מאונס הזה, היתה מאוד בעיתית ונדחת ובקושה קיימה בכלל, הסתבכתי. התביישתי מהאמת כי ככה התרגלתי לחיות כל החיים שלי, בבושה ענקים, זוועה, גועל ודחיה. רציתי להיות ילדה טובה בעינך כי ככה התרגלתי כי ככה דרשו ממני תמיד (אף פעם לא הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי) אבל לא ידעתי מי זאת ילדה טובה בשבילך. ודרשת ממני אמת. וחשבתי להגיד את האמת. ואמרתי. ועוד. ועוד. והמשחת לשאול. וחשבתי שאוכל לענות. חשבתי... כן...

אבל היה חלק שלא יכולתי לספר אפילו לעצמי. להלביש במילים. כל כך שנאתי את עצמי שעשיתי את זה. וידעתי שבשבילך זה יהיה כלום. אפילו בסדר גמור. אולי תאהוב לשמוע. אבל אני לא יכולתי. וניסיתי המון פעמים להגיד לך שלא אמרתי את הכל. וחשבתי איך להתחיל את השיחה, אני אגיד ככה, אתה תגיב ככה, אני אמשיך ככה... וחשבתי שוב ושוב וכל פעם התקדמתי עוד קצת בסיפור הכואב רק בשבילי. וחשבתי שהנה, מצאתי מילים וכבר יכולה... חשבתי... כן...

אבל כשהייתי מוכנה לספר, כבר הגעתי כנראה לגבול הסבלנות האין סופית שלך, אפילו שלך... וקיבלת את זה לא כחלק מהאמת שלא סיפרתי, אך כשקר. ששיקרתי אז. והזכרת כל פעמים אחרים שמבחינתך שיקרתי. וכשאני חשבתי שלא משקרת כי ראיתי את מצב המקרים בזווית אחרת. כי אני לא אמיצה כמוך. אני לא ישירה כמוך. אני לא אמיתית כמוך. אני רק חשבתי שאני כזאת. רק חשבתי... כן...

אני בת כמעט 48 ש39 מהם גרה בשקר, פחד, מחבוא, חושך. וקודם כל - משקרת לעצמי ובורחת מעצמי. ואתה... רצית לראות אותי אמיתית, אמיצה, משוחררת. האמנת בי, לי... 

ואני שיקרתי

כי חשבתי שכן... 

ואני מצטארת. מתנצלת. מבקשת סליחה. לא מאמינה שזה יעזור אבל בכל זאת עדיין חשוב לי. אולי בכל זאת תקרא את המגילה הזאת (ככה אתה קורא להודעות שלי כשאני כותבת הרבה כשמספיק שתי מילים, נכון?). אני לא יודעת מה להוסיף. מה אתה רוצה לקרוא שאתה לא קראת כבר? שעצוב לי? שאין כאב פיזי בעולם שאפשר להשוות לכאב שאני מרגישה עכשיו מפני שפגעתי בבנאדם שהוא כל כך חשוב ויקר לי? 

שאני מרגישה כחזירה שפוית תודה שנתת לה כל כך הרבה ועזרת והשקעת בה ואני  התנהגתי כך שאפילו חבל על החזירה, החיה הנחמדה לא עושה שום דבר רע בחיים שלה...

לא יודעת אם תקרא את זה...

לא יודעת אם כתבתי את מה שרצית שאכתוב...

האמת? לא אכפת לי. אתה תחליט. אני מקבלת את ההחלטה שלך. אתה יודע שבשבילי אתה מושלם ואמיתי ונכון. וככה יהיה לתמיד וזה לא תלוי בכלום. 

מדממת על כל פעם שפגעתי בך ואם תוכל מתישהו, בבקשה, סלח לי...

לפני 11 חודשים. 11 בדצמבר 2023 בשעה 14:41

מהשבוע השלישית למלחמה התחלתי לרקום את ה"יומן המלחמה" שלי. לא יכולתי לעשות כלום. לא יכולתי לתפור הזמנות במכונה או ביד, לא יכולתי לתפור בובות, לרקום משהו מתוכנן ושיש לו צורה. לא יכולתי לסרוג, לצייר, כלום, נישט, אפס... וכאב פנימי לחץ מבפנים ודרש לתת לו דרך להתבטא. באמצע בכי קורע קפצתי מהמזרן ברצפת החדר שלי ורצתי לבדים, הוצאתי פישתן גם, לא מעובד, הכי טבעי שיש קרעתי ממנו חטיכה 80 על 60, הוצאתי כל מיני שאריות בדים אהובים ולא כל כך והתחלתי לזרוק את החטיכות הקטנון על הפשתן. סידרתי אותם איכשהו. אחר כך הוצאתי שאריות של חוטים מהזבל של מכונת תפירה וגם שמתי על הפשתן. חיזקתי עם סיכות והתחלתי לתפור. בלי תכנון, בלי רעיון, בלי כלום. תפירה חופשית עם תפר בסיסי... 

רקידעתי, שזאת המילחמה. 

ושחייבת להכניס בתוכו את כל החייל זצ"ל.

ואת כל היישוב שפגעו ב7.10. ותאריכים... 

ואני מוסיפה ומוסיפה לכים אדומים עבור כל חייל. ותמיד נמצאת מאחורי המספר... 

ומוסיפה. ומוסיפה. ומוסיפה. וגם שבילים של תפרים. ועוד תאריחים, ושמות... עוד יש לי רשימה...

 

לפני 11 חודשים. 10 בדצמבר 2023 בשעה 20:44

אני עדיין בגן ילדים. ואולי אפילו במעון. 
לפני שהתחלתי איתו היו לי כמה... ניסויים. כי אי אפשר לקרוא לזה תהליך או משהו רציני. עכשיו. אחרי שפגשתי אותו. אז יכולה להשוות ויש למה להשוות.
אז למה אני יודעת שהוא השולט שחיפשתי.
אין לי שום אפשרות, אפילו הכי קטנה, קטנטונת, פיצקית, ואני מנסה כל הזמן בעקשנות מדהימה, להעביר את המחשבות והרגשות השליליות שיש לי כלפיי - אליו. שכאילו הוא זה שחושב ומרגיש ככה. הוא ששונא, מזלזל, לא מקבל, לא מבין, דוחה אותי, סולד ממני. לא ולא. כל פעם ההתנהגות שלו, הקול, המבט, הכל דוחה את השליליות שלי ואני סוף סוף חייבת להסתדר עם זה. 
והתברר שזה לא כל כך נורא. לא פשוט, לא קל, לא מהר, לא כלום מהרגשות האלה - אבל אפשרי... 
ואני מרגישה יציבה. ועומדת פתאום על שתי רגליי. עוד לא בטוחה. ואולי עדיין שבורות. אבל לא כואב כל כך כבר. ומותר כבר לנשום ולא להתחנן לאוויר.

תודה לך, אדון.