אני שוב בערפל. לבד.
הלכתי בדרך לא ברורה, זהיתי בשוליים בית חם ומזמין. דפקתי בדלת לשאול את הדרך - והזמינו אותי פנימה, נתנו לשבת, לנוח, להנות, דאגו עליי, טיפלו בי, אהבו אותי... למדו הרבה שיעורים עליי, על העולם, על הכול. נתנו מתנה מוזרה, כבדה, חשובה, לא נוחה...
ואני שוב חזרתי לדרך. ודלת נסגרה. ובית כבר נעלם בתוך הערפל.
דרך לפניי.
בתיק מתנה שאני עוד צריכה ללמוד להסתדר איתה...
בראש מחשבות, ידע, נסיון, תשובות ושאלות חדשות...
הלב עדיין סוער וכואב...
וגוף עדיין זוכר מגע ועדיין שומר סימנים...
ה"עדיין" יחלש. יהפוך לצלקת שלא רואים אותו. מזכרת. קערת קינצוגי, שהצלקות עושים אותה יותר מושלמת.
אני חייבת ללכת בדרך הזאת עד הסוף. חייבת לי. לילדה שבתוכי. לבחורה שבתוכי. לאישה שבתוכי. לזקנה שבתוכי. לאסוף-סוף-סוף את כל חתיכות הפאזל שלי שמתישהו ואיכשהו אני התפזרתי להן, לאסוף אחת אחת, "פקה פקה", ולשפוך בינם זהב רותח ששורף את כל הלכלוך ומחבר את החתיכות מחדש. כבר לעולם לא אהיה כמו שהיתי קודם. אהיה אחרת.
אשת קינצוגי...
