מרתון על רגליים שבורות

צריך לחוקק משהו, שיהיה אסור לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז לגדול מעבר לגיל התבגרות מבחינת הסתכלות על העולם...

מחכים ממני התנהגות של בנאדם מבוגר. אישה מבוגרת. שאהיה רצינית. אחשוב על תוצאות של הפעילות. על בחירה ואחריות שבאה אחריה. קביעות. התמסרות. דייקנות. 

ואני...

אני יושבת על הגג בכאילו חדר עבודה. תופרת משהו מוזר ביחד עם חם צווארים לחיילים וסוודרים בסיסיים שהצדיקים מהעמותה, שאני מתנדבת ככה דרכם, רוצים לנסות לשכנע את אנשי הצבא להרשות לילדים ללבוש במקום סוודרים צבאיים לפי המדים שאינם. פשוט - אין להם. חסר. ואין במלאי. 

ואין מספיק חולצות-טי טרמיות. ומה שמוצאים - הן מגעילות כאלה, אוףףףף, חבל על העור של הילדים...

אז רוצים לתת את הסוודרים, שעכשיו אני תופרת לדוגמה... אולי יצליחו...

אז איפה הייתי? לאן הגעתי והכי חשוב - מה רציתי להגיד תכלס????

אה, נכון. 

אני מקשיבה ל acit jazz and funky, trance, רוקדת כאילו אני עדיין באמצע ה90, הולכת עם קוקיות, צמות, מוסיפה ומוסיפה עיגולים לאוזניים, בוחרת מסגרת למשקפיים לפי עד כמה היא מצחיקה...

אני מתלבשת מוזר, צבעוני, צוחקת בקול רם, אומרת מחמאות לנשים באוטובוס, לגברים ברחוב, רוקדת תוך כדי הליכה... 

מחייכת לעולם...

תתרכזי!

תפסיקי!

את מבזבזת זמן שלך ושלי!

את לא יכולה ככה!

והבעיה... הבעיה היא... שרק ככה אני יכולה... 

שאחרת אני חולה ,אני חלשה, הכל הופך לאפור ולא מעניין - ומאוד מהר אני נכנסת למיטה, לא מתקלחת כבר שבוע ומפסיקה לחיות... ולשרוד... ואחר כך להתעורר... 

מסתובבת בדירה, כבויה, עקומה, מלוכלכת, נטושה, עלולה... 

ילדת טיפשעשרה בת 48... 

ותתנו לי קצת צומי... קצת צחוק... חיוך תומך... הערכה. הערצה. מחיית כפיים קצרה... 

ואני כבר מתנצנצת....

מצד אחד - כל כך קל לשלוט בי...

מצד שני - ומה עם הצעקות? איך להיות שולט ענק ומפחיד מול גורה שובבה שאפשר לאלף אותה רק דרך ליטוף ואהבה? ונונונו, כמובן, אבל ככה, כחטיף... אחרת הגורה הזאת פשוט תתחבא מתחת לספה ולא תצא משם עד שכבר יהיה מאוחר לכולם...

ראיתי גורים כאלה. עדינים. מצחיקים. נדירים... גם אחר כך, כמו כלבים נהדרים ומדהימים... וגם כגופות, קטנות, עצובות, ש... נו, קורא... לא כולם שורדים באילוף....

עם גורים הרבה יותר קל...

I, I can't deny I'm paralysed from the inside
Everyday I wake to feel the same
And every time you ask me how I'm feeling
I just smile and tell you that I'm fine
I, I don't know why I'm terrified of everything
Just to call the doctor seems daunting
For most of my life I felt a sharp uncertainty
Now its just become a part of me
I, I can't deny I'm paralysed from the inside
Everyday I wake to feel the same
And every time you ask me how I'm feeling
I just smile and tell you that I'm fine
It's hard to stay true, to myself and to you
I can't measure up to this girl you thought you knew
This aching in my heart is tearing me apart

But, darling all your love is somehow not enough

*** הקדמה. לא חובה

לאקירה קורוסאווה (במאי יפני, אחד מהאהובים שלי) יש סרט מגניב מבוסס על נובלה קטנה של אקוטגאווה ריונוסוקה (גם יפני וגם מהאהובים שלי) "רשומון".

הסרט מספר על הסיפור אחד מנקודות מבט של 4 אנשים (נו, בערך) שונים. וכל פעם יוצא סיפור אחר. 

היום זה כבר מובן מאליו, אבל מפני שמדובר בסרט גאוני, הוא עדיין מעניין ומרשים.

*** תוכן

יש עליי משימה מהאדון שלי. לתאר את הסשן שקיבלתי ליומולדת. ונתקעתי בהקפאה. על מה לכתוב?

מה היה ומה עשינו? כזות סקיצת פורנו? אבל איך לכתוב אותה? בצורה מצחיקה - אז יכול להיות שיחשבו שאני מזלזלת במתנה שלי. בצורה מחרמנת - אז אני לא עד כדי כך כשרונית בשפה, אבלבל בדקדוק במקום הרגיש וזהו, נאבד כל החשק. 

מה הרגשתי, ממה פחדתי, מה למדתי ומה רכשתי? זה יותר מדי אינטימי, יקר, שלי, נוצץ בלב שלי. אני לא רוצה להראות את זה לכל העולם ככה, בלי מטרה מסוימת. כל פגישה שלי עם האדון - היא יהלום שלי פרטי. לא, את זה בכלל לא אשתף במפורט. 

אפשר להסתיר מאחורי פנטזיה, להניח כובע של נשלטת מפנטזת על סשן שהיית רוצה לקבל... אבל זה כבר דומה למה שהיה בסעיף הראשון וגם ממש לא הסטייל שלי... 

ומה הוא הסטייל שלי? איך גם להשלים את המשימה וגם לא לבגוד בעצמי? 

לעמוד ולהגיד בגאווה שאני כותבת אך ורק את האמת וכל האמת לשום דבר חוץ מהאמת? אז לא. אולי הייתי רוצה להיות אמיצה כזאת אבל לא. אפילו לא בקרוב. מסתירה, מאפלת, מכהה, מערפלת... אני גם פחדנית מאחורי המילים. 

לרמז? לא בא לי ולא מגיע למה שקיבלתי בסשן. כי קיבלתי המון. ועדיין עוד לי קלטתי סופית את הניסיון שלי. אולי מפני שאני שוב או עדיין חולה, חלשה, סתומה, מטומטמת... 

*** אומץ הגיע

אולי אכתוב על משהו שנגע בי... 

1.

אני מצליחה יותר ויותר לא לחשוב מיד ואוטומתית בהדרגות בין "טוב - רע". רוצה לבטל את זה בכלל. רק לציין מה קורה, באיזו רמה וכל המאפיינים האחרים עד כמה שאוכל יותר. אבל בלי לשפות, לתייג. לראות. גם מה שקורה איתי בפנים, גם מה שקורה בסביבתי. אני רק מראה או מצלמה. או יותר מדויק - צייר שעושה סקיצות מהירות תוך 15 שניות של מה שקורה מסביב... אתבונן אחר כך. אחשוב אחר כך. אכיל אחר כך. קודם לחוש, להרגיש, לטעום, להריח, לעבור, להיות לתוך ובפנים...

2.

פעם ראשונה ראיתי עוד מישהו בסשן. והיה ממש גשום ואני לא נוהגת והרגשתי לא עד הסוף בריאה - אז ראיתי אותו בנסיעה באוטומהבית שלי לסשן וגם בחזרה. ומגניב עד כמה בנאדם שונה "בפנים" ו"בחוץ". אני לא יודעת מה קורה לי. האם אני גם משתנה? ואם כן - באיזו רמה? איך? מעניין!

3. אני מסוכנת לעצמי. נראה לי שאצטרך בקעקוע נוסף לפרח השן-הארי שעשיתי מעל כף היד, רק להזכיר לי שעליי לשמור על עצמי, - לא מספיק... אולי גם לכתוב "עצרי כבר טיפשה!"?

4.

הצורך שלי בכאב פיזי גדל. מהסשן ניסיתי להבין מה קרה - ונבהלתי. כתוצאה מהתהליך שעשינו (והצלחנו! כל הכבוד לשולט העצום, הנהדר, הגיבור, המגניב, המהמם שלי) - נעשיתי אחרת לגמרי, השתניתי, באמת צריכה להכיר את עצמי מחדש. 

אומרים שאי אפשר לכבות אופי, תכונה אחת בלי לכבות כל השאר. וגם אי אפשר לפתוח אופי אחד בלי לפתוח את השאר. אז אחרי שרכשתי את כל המהות שלי, אישיות שלי (שהיה שבור, מחולק לשתיים), חיברתי את עצמי למלאה - אז כל התכונות שלי נפתחו ברמוווווות. עבור כל השנים שעברו בשתיקה, נראה לי... 

וגם היכולת שלי להכיל את הכאל הנפשי, הפנימי, הרגשי, החושי, השכלי של אנשים אחרים. אני עכשיו סופגת, שואבת את כל זה מאנשים סתם נמצאים לידי וממש מרגישה על הגוף שלי. פיזית. 

דאגה, חשש, חוסר ביטחון, ביישנות - אני מרגישה כמו פחד

אי נחות, עייפות, סבל מכל סוג, אשמה, מצפון - בשבילי זה כאב

וגם יש ריקות, ריקנות, חלל פנימי שמפחיד אותי נורא ואיום. נראה לי שזה ייאוש וכדומה... אני רק מתחילה לתרגם את השפה הזאת

אבל כל זה נכנס בתוכי ונשאר בפנים. ולא הולך לשום מקום. ואני עמוסה כבר. וזקוקה בכאב הפיזי כדי דרכו לנטרל את הכאב הפנימי הזה... 

אז מגע בזמן הצלפות מיותרת לגמרי. בין העשריות כן אבל לא במקום הכואב, אני זקוקה לכל טיפה של הכאב הזה, שיכנס, יתפזר וילך ויקח איתו עד כמה שיותר מכאב הפנימי - גם שלי וגם זה שקיבלתי מאחרים...

*דרך התכתבות אני גם מרגישה את הרגשות של צד השני, שיט

וחייבת להבין:

- איך להגן את עצמי מהרגשות של אחרים

- אם כבר קיבלתי את זה, אז לשם מה

- איך להשתמש בזה לטובת הזולת

- איך לא להשתגע מהעומס הפנימי, לא למות ממחסור חברתי כי פוחדת כבר  גם מלצאת מהבית וגם מהילדים ואנשים אונליין

- וגם איך לא להגזים בקבלת כאבים ולא לעבור את הגבול הפיזי האמיתי שלי...

***סיום

בקיצור, האמת, שהיה כייף לי בסשן, היה גם צחוק, גם המון הנהות, קבלה, כבוד, הערכה, דאגה וליטוף. והכל היה אמיתי. נו, ככה הרגשתי. לפחות, אני הייתי אמיתית. ולא נעלמתי, לא שיקרתי, לא בגדתי בעצמי, לא עשיתי שום דבר שלא רציתי, רק כדי לרצות. ולא ויתרתי על מה שרציתי רק מפני ש"אמא אמרה שאסור"... 

גאה בך, ילדה...

***

אני באמת מתנצלת, אדוני היקר, אם לא הצלחתי לכתוב את מה שרצית ממני. אם ככה, אנסה שוב. מבטיחה על זרת. רק בינתיים זה ככה. 

סיכמנו שרק אמת. אז - כאן האמת עד כמה שזה אפשרי, אדוני

שם יפה לתערוכה פרובוקוטיבית לזכר של הנהרגים והעדרים ולכולנו שלעולם לא נחזור... 

ושוב קרה לי דווקא היום...

ובאיזושהי מציות זה באמת ככה והם כולם ביחד.

כמו "כל הכלבים הולכים לגן עדם" ככה כל הזמרים הגדולים הולכים לאותו מקום ונפגשים לסשנים ענקיים ונהדרים...

הבנות עם חום 38-39+

אני בקצה השבירה.

כל כך התעייפתי. להיות מבוגרת. להחליט. להתנהג כמו שצריך לפי המטרה. תמיד לזכור שאני חייבת, שאני אחראית, שאני הקו ההגנה האחרון. שלי אסור. לסתום את הפה. לשמור על הפרצוף. לסנן את המילים. לכוון את הצלילים. להישמע אוהבת, דואגת, מקבלת, מאטפת, מבינה. לא כועסת, לא מתיאשת, לא תאכזבת. מלאת ביטחון, ידע ותקווה...

בזמן שאני כולה להיפך. כשבפנים אני צורחת מפחד, חרדה, אימה, בודדות, חוסר אונים, נתישות, ייאוש וכולי וכולי וכן הלאה...

- את כועסת עליי? אבל אני לא עשיתי בכוונה... לא רציתי להיות חולה... אמאאאא... בבקשהההה... אני לא יכולההההה... 

שיט, לא שמתי לב ופיספסתי צליל אחד. והנה - היא בוכה והכי מסכנה בעולם...

ובאמצע היום אני כבר סתומה. המוח לא מסכים להתעסק בדברים יוםיומיים. 

לפני שבת הזזנו את הרהיטים, הסלון נראה אחרת, היום היה אמור כבר להיות מסודר ונוח. 

בחדר עבורה נשארו 15 חם צווארים מהזמנה ל150, תפורים לחצי. כמה שעות עבודה - ואני אוכל לעבור לפרויקטים שלי. לבגדים לי, לבנות. לתפור סוף סוף את המחוך ומכנסיים דמוי עור... 

רופאים - התבטלו

פגישות - התבטלו

נסיעות - התבטלו

תיקונים בדירה - התבטלו 

טיפולים - התבטלו

יומולדת שלי פאאאאאאק השבוע - התבטל

קעקוע ופירסינג - התבטל

אפילו קניות בסופר נורמלי במחירים אנושיים התבטלו. יושבת ומיללת מהמחשבה איזה סכום אשלם עוד מעט עבור קנייה אונליין (הכל מהדרין, שחיטת למהדרין, עזבו). 

אני סתם, יצאתי לבכות. מבקום לעשן...

לעכשיו הפנטזיה שלי - מאוד מדויקת - להתחבא -  פנים בתוך השיער בבית החזה שלך, חזק, כך שכמעט וכבר אין לי אוויר; והידיים שלך סביב הראש ופתפיים שלי, חזק, כך שכמעט וכבר כואב לי. ואוזניים שלי סגורות, ועיניים, וסביבי רק ריח שלך, נשימות ודופק שלך... 

ובמהלך היקום השלם האינסופי המושלם, במשך דקות הספורות, אני לא אהיה, אתנמס, אעלם... 

בא לי לחלק את האחריות, לשתף אחלטות, להיות חלשה ליד חזק וענק... 

אבל... נו, בא לי... אז מה..."בא לי לגור בבאלי"...

קומי, כלבה, הילדים חולים, יאלה כבר, מי אמר שמותר לך לבכות? עשי פרצוף, תכווני צלילים, סדרי בגדים, אספי ת'שיער שהילדים יראו את העיניים שלך. ובתוך העיניים - נצוצות של שמחה, ביטחון ואהבה. 

הילדים החולים זקוקים לאמא חזקה - אז קומי, כלבה, תוצאי אותה מהתחת שלך. לא אכפת לי שאין לך אותה. תוצאי ותביא מיד. מחייכת, מעטפת, מחבקת, יכולת הכול.

שמעת?

הבנת?

מהר!

תסתמי ת'ג'ורה ותמצצי, זונה!!!!!!

וברא אלוקים את השמיים ואת הארץ וכל מה שברא אחר כך גם ברא... 

והתבונן והסתכל וצעק מרב ההתרגזות:

- לכו להזדיין!!!!

... והם ...

הם הלכו...

והזדיינו...  

רציתי להכיר אנשים.

היו לי ת,תכניות ודי חשובות בירושלים. אז אם כבר - חשבתי לתפוס הזדמנות וללכת למאנץ ירושלמי.

וחיים קרו. נכנסתי לתוך הגשם. מבול. מכת מיים קרים. ולא עזר כלום. 

ובמקום להתכונן למה שהיה דחוב וסידורים חשובים בירושלים מחר, שכבתי במיטה רועדת מקור. 

לאט לאט התחממו אותי. אבל כבר נרדמת. אז ביטלתי הרשמה למאנץ'. וכל כך רוצה!!!!

אני רוצה למאנץ לירושלים!!!!

מושג בעייתי בשבילי ברמות. כי לא מכירה את ההרגשה הזאת. בעוד שבוע יהיה 48 שנים שאני בכלא הזה - ועדיין אף פעם לא מצאתי מקום או חבורה או אפילו בנאדם אחד שהייתי מרגישה שייכים לאותו משהו.  תמיד הרגשתי בצד, לא שייכת לקבוצה, במקרה הטוב - שסובלים אותי, לעיטים רחוקים מאוד - נהנים ממני כמו מצעצוע מוזר ומעניין, אבל בדרך כלל - דחיה וחשש. 

יכול להיות שהיה לי משהו מסוג הזה כשהייתי 9 שעות בוונציה. כי שם היתה באמת הרגשה מוזרה מאוד שלא טעמתי ממנה לא לפני ולא אחרי. וכשסוף סוף הלכתי לאיבוד לפתעום ראיתי בצד ממש לידי את הידיים האלה, הלבנות, שכאילו יוצאות מהים מתומכות (לשווא, כמובן) את העיר השוקעת, התחלתי לבכות כי באמת הרגשתי שהידיים האלה הענקיות ויפות וחסרות אונים מנסות לתמוך בי...

וכן, יש לי נטיה לפתוס וקיטש. 

אז כששואלים אותי עם אני שייכת... משוייכת... 

לא יודעת... 

איך זה? מה זה "אדום" לעיוור צבעים? מוזיקה לחירש?

יש המון דברים שאנשים שואלים או אומרים או מושגים שאחרים משתמשים - ואני בכלל לא מבינה מה לענות, איך להגיב, מה המשמעות, התוכן, המילואי...

"איך את רואה את זה?" - דרך העיניים ובעזרת המשקפיים. ואתה? ועם להיכנס לתוך התהליך אז ממש מעניין כי רואים הכל הפוך, בחתיכות והאזור שמטפל בכל המידע הזה נמצא בחלק האחורי של המוח ממש רחוק מהעיניים ו... לא התכוונת לזה? אז למה התכוונת?

תעני אמת ומיד! - או מיד או אמת, אני מתנצלת. התגובה הראשונה שתהיה מיד - זאת תגובה מיידית, טראומתית, אוטומתית, מכנית, הגנתית... אתה רוצה אמת? תן לי זמן לשרוד את התגובה המיידית, לשקוע בתוכי ולמצוא בשבילך את האמת. אז תבחד, בבקשה.

"פשוט תתרכזי בזמן!" - שלושת המילים נהדרים לבנאדם עם הפרעות קשב וריכוז ברמה חמורה גבולית לאוטיזם ועיוור לזמן. הדברים האלה לא קיימים בקיום שלי. אין בשבילי בעולם הזה שום דבר שהוא פשוט. אני לא יודעת מה זה ריכוז בלי השקעה רצינית וריכודיי בטן עם תופים מסביב (בכאילו), כשחצי מהכוחות שיש לי אקדיש לצורך הריכוז הזה. אז "ריכוז פשוט"? - דרקונים וחדקרן יותר מציותיים בעולם שלי! וזמן... אני חוזרת - הבחנה שלי, אני עיוות לזמן. אני לא מרגישה ולא מבינה אותו. וגם יש לי זמן פנימי וקצב פנימי שבכלל לא הולכים במקביל לזמן החיצוני. ולא מתקרב אפילו. זוואה. 

ועוד, ועוד, ועוד...

אני לא קורבן. הייתי. אכלתי. תודה. מספיק.

אחרת. כן. מוזרה, מיוחדת, מתכחמת, מפלצת, משוגעת, שחקנית... לכל אחד לפי רמת הקסנופוביות שלו... 

מנסים להסתדר. ובדרך כלל נשברים. 

מנסים לשנות. לא מסכימה כי ניסיתי, בכנות, אמיתית, בהשקעה והתמסרות. בסוף התאבדתי וגם בזה לא הצלחתי ושרדתי. 

יש בודדים שמבינים ומתאים להם. אבל לזוגיות תמיד מפריע משהו קטן: או המין לא מתאים, או הגנדר, או כבר לא פנוי, או אין משיכה מינית... אז לפחות יש לי חברים וחברות... 

אבל גבר... שולט... סוטה... שיש לו מוח והוא משתמש בו באופן קבוע...