מרתון על רגליים שבורות

מושג בעייתי בשבילי ברמות. כי לא מכירה את ההרגשה הזאת. בעוד שבוע יהיה 48 שנים שאני בכלא הזה - ועדיין אף פעם לא מצאתי מקום או חבורה או אפילו בנאדם אחד שהייתי מרגישה שייכים לאותו משהו.  תמיד הרגשתי בצד, לא שייכת לקבוצה, במקרה הטוב - שסובלים אותי, לעיטים רחוקים מאוד - נהנים ממני כמו מצעצוע מוזר ומעניין, אבל בדרך כלל - דחיה וחשש. 

יכול להיות שהיה לי משהו מסוג הזה כשהייתי 9 שעות בוונציה. כי שם היתה באמת הרגשה מוזרה מאוד שלא טעמתי ממנה לא לפני ולא אחרי. וכשסוף סוף הלכתי לאיבוד לפתעום ראיתי בצד ממש לידי את הידיים האלה, הלבנות, שכאילו יוצאות מהים מתומכות (לשווא, כמובן) את העיר השוקעת, התחלתי לבכות כי באמת הרגשתי שהידיים האלה הענקיות ויפות וחסרות אונים מנסות לתמוך בי...

וכן, יש לי נטיה לפתוס וקיטש. 

אז כששואלים אותי עם אני שייכת... משוייכת... 

לא יודעת... 

איך זה? מה זה "אדום" לעיוור צבעים? מוזיקה לחירש?

יש המון דברים שאנשים שואלים או אומרים או מושגים שאחרים משתמשים - ואני בכלל לא מבינה מה לענות, איך להגיב, מה המשמעות, התוכן, המילואי...

"איך את רואה את זה?" - דרך העיניים ובעזרת המשקפיים. ואתה? ועם להיכנס לתוך התהליך אז ממש מעניין כי רואים הכל הפוך, בחתיכות והאזור שמטפל בכל המידע הזה נמצא בחלק האחורי של המוח ממש רחוק מהעיניים ו... לא התכוונת לזה? אז למה התכוונת?

תעני אמת ומיד! - או מיד או אמת, אני מתנצלת. התגובה הראשונה שתהיה מיד - זאת תגובה מיידית, טראומתית, אוטומתית, מכנית, הגנתית... אתה רוצה אמת? תן לי זמן לשרוד את התגובה המיידית, לשקוע בתוכי ולמצוא בשבילך את האמת. אז תבחד, בבקשה.

"פשוט תתרכזי בזמן!" - שלושת המילים נהדרים לבנאדם עם הפרעות קשב וריכוז ברמה חמורה גבולית לאוטיזם ועיוור לזמן. הדברים האלה לא קיימים בקיום שלי. אין בשבילי בעולם הזה שום דבר שהוא פשוט. אני לא יודעת מה זה ריכוז בלי השקעה רצינית וריכודיי בטן עם תופים מסביב (בכאילו), כשחצי מהכוחות שיש לי אקדיש לצורך הריכוז הזה. אז "ריכוז פשוט"? - דרקונים וחדקרן יותר מציותיים בעולם שלי! וזמן... אני חוזרת - הבחנה שלי, אני עיוות לזמן. אני לא מרגישה ולא מבינה אותו. וגם יש לי זמן פנימי וקצב פנימי שבכלל לא הולכים במקביל לזמן החיצוני. ולא מתקרב אפילו. זוואה. 

ועוד, ועוד, ועוד...

אני לא קורבן. הייתי. אכלתי. תודה. מספיק.

אחרת. כן. מוזרה, מיוחדת, מתכחמת, מפלצת, משוגעת, שחקנית... לכל אחד לפי רמת הקסנופוביות שלו... 

מנסים להסתדר. ובדרך כלל נשברים. 

מנסים לשנות. לא מסכימה כי ניסיתי, בכנות, אמיתית, בהשקעה והתמסרות. בסוף התאבדתי וגם בזה לא הצלחתי ושרדתי. 

יש בודדים שמבינים ומתאים להם. אבל לזוגיות תמיד מפריע משהו קטן: או המין לא מתאים, או הגנדר, או כבר לא פנוי, או אין משיכה מינית... אז לפחות יש לי חברים וחברות... 

אבל גבר... שולט... סוטה... שיש לו מוח והוא משתמש בו באופן קבוע...