מרתון על רגליים שבורות

*** הקדמה. לא חובה

לאקירה קורוסאווה (במאי יפני, אחד מהאהובים שלי) יש סרט מגניב מבוסס על נובלה קטנה של אקוטגאווה ריונוסוקה (גם יפני וגם מהאהובים שלי) "רשומון".

הסרט מספר על הסיפור אחד מנקודות מבט של 4 אנשים (נו, בערך) שונים. וכל פעם יוצא סיפור אחר. 

היום זה כבר מובן מאליו, אבל מפני שמדובר בסרט גאוני, הוא עדיין מעניין ומרשים.

*** תוכן

יש עליי משימה מהאדון שלי. לתאר את הסשן שקיבלתי ליומולדת. ונתקעתי בהקפאה. על מה לכתוב?

מה היה ומה עשינו? כזות סקיצת פורנו? אבל איך לכתוב אותה? בצורה מצחיקה - אז יכול להיות שיחשבו שאני מזלזלת במתנה שלי. בצורה מחרמנת - אז אני לא עד כדי כך כשרונית בשפה, אבלבל בדקדוק במקום הרגיש וזהו, נאבד כל החשק. 

מה הרגשתי, ממה פחדתי, מה למדתי ומה רכשתי? זה יותר מדי אינטימי, יקר, שלי, נוצץ בלב שלי. אני לא רוצה להראות את זה לכל העולם ככה, בלי מטרה מסוימת. כל פגישה שלי עם האדון - היא יהלום שלי פרטי. לא, את זה בכלל לא אשתף במפורט. 

אפשר להסתיר מאחורי פנטזיה, להניח כובע של נשלטת מפנטזת על סשן שהיית רוצה לקבל... אבל זה כבר דומה למה שהיה בסעיף הראשון וגם ממש לא הסטייל שלי... 

ומה הוא הסטייל שלי? איך גם להשלים את המשימה וגם לא לבגוד בעצמי? 

לעמוד ולהגיד בגאווה שאני כותבת אך ורק את האמת וכל האמת לשום דבר חוץ מהאמת? אז לא. אולי הייתי רוצה להיות אמיצה כזאת אבל לא. אפילו לא בקרוב. מסתירה, מאפלת, מכהה, מערפלת... אני גם פחדנית מאחורי המילים. 

לרמז? לא בא לי ולא מגיע למה שקיבלתי בסשן. כי קיבלתי המון. ועדיין עוד לי קלטתי סופית את הניסיון שלי. אולי מפני שאני שוב או עדיין חולה, חלשה, סתומה, מטומטמת... 

*** אומץ הגיע

אולי אכתוב על משהו שנגע בי... 

1.

אני מצליחה יותר ויותר לא לחשוב מיד ואוטומתית בהדרגות בין "טוב - רע". רוצה לבטל את זה בכלל. רק לציין מה קורה, באיזו רמה וכל המאפיינים האחרים עד כמה שאוכל יותר. אבל בלי לשפות, לתייג. לראות. גם מה שקורה איתי בפנים, גם מה שקורה בסביבתי. אני רק מראה או מצלמה. או יותר מדויק - צייר שעושה סקיצות מהירות תוך 15 שניות של מה שקורה מסביב... אתבונן אחר כך. אחשוב אחר כך. אכיל אחר כך. קודם לחוש, להרגיש, לטעום, להריח, לעבור, להיות לתוך ובפנים...

2.

פעם ראשונה ראיתי עוד מישהו בסשן. והיה ממש גשום ואני לא נוהגת והרגשתי לא עד הסוף בריאה - אז ראיתי אותו בנסיעה באוטומהבית שלי לסשן וגם בחזרה. ומגניב עד כמה בנאדם שונה "בפנים" ו"בחוץ". אני לא יודעת מה קורה לי. האם אני גם משתנה? ואם כן - באיזו רמה? איך? מעניין!

3. אני מסוכנת לעצמי. נראה לי שאצטרך בקעקוע נוסף לפרח השן-הארי שעשיתי מעל כף היד, רק להזכיר לי שעליי לשמור על עצמי, - לא מספיק... אולי גם לכתוב "עצרי כבר טיפשה!"?

4.

הצורך שלי בכאב פיזי גדל. מהסשן ניסיתי להבין מה קרה - ונבהלתי. כתוצאה מהתהליך שעשינו (והצלחנו! כל הכבוד לשולט העצום, הנהדר, הגיבור, המגניב, המהמם שלי) - נעשיתי אחרת לגמרי, השתניתי, באמת צריכה להכיר את עצמי מחדש. 

אומרים שאי אפשר לכבות אופי, תכונה אחת בלי לכבות כל השאר. וגם אי אפשר לפתוח אופי אחד בלי לפתוח את השאר. אז אחרי שרכשתי את כל המהות שלי, אישיות שלי (שהיה שבור, מחולק לשתיים), חיברתי את עצמי למלאה - אז כל התכונות שלי נפתחו ברמוווווות. עבור כל השנים שעברו בשתיקה, נראה לי... 

וגם היכולת שלי להכיל את הכאל הנפשי, הפנימי, הרגשי, החושי, השכלי של אנשים אחרים. אני עכשיו סופגת, שואבת את כל זה מאנשים סתם נמצאים לידי וממש מרגישה על הגוף שלי. פיזית. 

דאגה, חשש, חוסר ביטחון, ביישנות - אני מרגישה כמו פחד

אי נחות, עייפות, סבל מכל סוג, אשמה, מצפון - בשבילי זה כאב

וגם יש ריקות, ריקנות, חלל פנימי שמפחיד אותי נורא ואיום. נראה לי שזה ייאוש וכדומה... אני רק מתחילה לתרגם את השפה הזאת

אבל כל זה נכנס בתוכי ונשאר בפנים. ולא הולך לשום מקום. ואני עמוסה כבר. וזקוקה בכאב הפיזי כדי דרכו לנטרל את הכאב הפנימי הזה... 

אז מגע בזמן הצלפות מיותרת לגמרי. בין העשריות כן אבל לא במקום הכואב, אני זקוקה לכל טיפה של הכאב הזה, שיכנס, יתפזר וילך ויקח איתו עד כמה שיותר מכאב הפנימי - גם שלי וגם זה שקיבלתי מאחרים...

*דרך התכתבות אני גם מרגישה את הרגשות של צד השני, שיט

וחייבת להבין:

- איך להגן את עצמי מהרגשות של אחרים

- אם כבר קיבלתי את זה, אז לשם מה

- איך להשתמש בזה לטובת הזולת

- איך לא להשתגע מהעומס הפנימי, לא למות ממחסור חברתי כי פוחדת כבר  גם מלצאת מהבית וגם מהילדים ואנשים אונליין

- וגם איך לא להגזים בקבלת כאבים ולא לעבור את הגבול הפיזי האמיתי שלי...

***סיום

בקיצור, האמת, שהיה כייף לי בסשן, היה גם צחוק, גם המון הנהות, קבלה, כבוד, הערכה, דאגה וליטוף. והכל היה אמיתי. נו, ככה הרגשתי. לפחות, אני הייתי אמיתית. ולא נעלמתי, לא שיקרתי, לא בגדתי בעצמי, לא עשיתי שום דבר שלא רציתי, רק כדי לרצות. ולא ויתרתי על מה שרציתי רק מפני ש"אמא אמרה שאסור"... 

גאה בך, ילדה...

***

אני באמת מתנצלת, אדוני היקר, אם לא הצלחתי לכתוב את מה שרצית ממני. אם ככה, אנסה שוב. מבטיחה על זרת. רק בינתיים זה ככה. 

סיכמנו שרק אמת. אז - כאן האמת עד כמה שזה אפשרי, אדוני