מרתון על רגליים שבורות

נתקעתי בבעיה חמורה...

אני זקוקה באבא. מגן, דואג, מלמד, מטפל, מלטף, מוביל, שומר... אבא יציב, בטוח, מבין, יודע, שאפשר לסמוך עליו אפילו כשאי אפשר לסמוך כבר על אף אחד, כש כל העולם עומד נגדי, כשאני לבד ומאחורי ילדיי ומולי רק המוני המונים... שיהיה לידי אבא שלי. שדרכו אוכל לקבל כוחות ולמשיך להלחם, לחיות, לנשום, לקיים... שפשוט יהיו לי כוחות להמשיך...

אבל באופי, לפי הגוף, התנועה, המגע, הקול, איך אני מדברת, מחבקת, מסתכלת - כל האנגיות שאני משדרגת - זה אמהות כזאת חזקה וטהורה. שזאת המילה שקופצת בכל שיחה והתכתבות איתי. האנשים שפונים אליי, למטרה כלשהי, כל סוג של קשר, מחפשים בי אמא. והייתי כזאת. הייתי.

אבל הילדים שלי קיבלו את הכל. ודורשים עוד. ואין בי כבר. אפילו בשבילם. אני סוחטת את עצמי עד הסוף ונותנת טיפות אחרונות... וצועקת "אבא"... אבל לא שומע... למה? לא יודעת... אולי מפני שאי אפשר להיות כאן אמא חזקה - וכאן ילדה חסרת כוחות... או שאפשר? מותר? ואולי אפילו רצוי? 

אין לי תשובה

אין לי סיום נורמלי

רק נורא התעייפתי מהפניות מילדים נזקקים... אני גם אחד כמוך, ילדה חלשה בלי אבא. עזוב אותי, ילד. זה שיש לי ציצי גדול לא אומר שיש שם חלב להניק עוד מישהו... ריק. אין. הכל אשליה אופטית, חיצוניות, דיסוננס קוגניטיבי...

רק נשאר למצוא את המקום

מבית ספר כזה לעולם לא יוצאים

אם נתפסתם, לומדים כבר עד סוף החיים

ואולי גם אחר כך,

רק בלי תעודה וימי ההורים

מה לומדים בבית הספר? שטויות כרגיל

איך לדרוש ואחר כך לשכוח לשאול.

איך לשאול בלי לשמוע תשובות.

ואיך לענות בתשובות לא קשורות.

שדברים חשובים - חשובים רק לך

שאתה גם יכול לחיות בלי הכל

ואפילו בלי קשר איתך

והכי טוב בלי קשר איתך...

שחשוב לזלזל בדברים חשובים

אם זילזלת כבר, אז לא יכאב, 

לפחוט לא כל כך,

כשאחר יזלזל ויגיד "זה שטויות"

 ו"מתי כבר תפסיק לחלום".

שצביעות, התחסדות והעמדת הפנים -

שלישייה הקדושה של חיים מאושרים

וכולנו רוצים את האושר

וכמה רוצים

שלפעמים כבר לא יקר המחיר...

*** שום מחשבה לא נפגע במהלך ההכתבה השטות הזה

סליחה על הטעויות ושגיות. עברית קשה ספה

בשבת הלכתי. סוף סוף אני בריאה ויכולה ללכת כמה שבא לי. אז הלכתי 3 שעות. עם מוזיקה, הרצאות, מחשבות. צילמתי כל מיני: יפה, מוזר, מפחיד, מעניין. צילמתי הרבה כתמים, אני מתה מהמשחק המטומטם הזה שבדרך כלל המבוגרים כבר לא קולטים: להתבונן בכתם ולמצוא בו כל מיני צורות ודמויות. ולדמיין את העולם שהם חיים בו. והסביבה. ואופי. ועבר ועתיד. ומצב רוח. וסיבות... סיפורים... 

ולפתעום פגשתי די הרבה מוות. 

בדרך כלל זה לא קורה לי. 

אפילו חיות שנהרגו על ידי המכוניות לא פגשתי הרבה.

ובזמן אחרון התחלתי לפגוש. 

ובשבת זה היה ממש מוגזם כבר...

התכיל משני עכבישים. אותם צילמתי

רואים? כן, יש שם שני דבורים (?) מתבשלים לארוחה חגיגית. 

אחר כך פגשתי עכבר 

ואחר כך שני חתולים. את הראשון צילמתי

ואת השני כבל לא יכולתי... עמדתי והסתכלתי עליו. זה לא הפריע לו כי כבר כלום לא הפריע לו. אבל הוא ממש היה מוזר. בעצם, לא הוא בעצמו אלה זה שלא יכולתי לבנות את הסיפור שלו...

הוא היה עטוף בחתיכת בד די גדולה ושכב כפוף בקופסת קרטון קצת יותר מדי קצרה וקצת יותר מדי רחבה בשבילו. הקופסה עמדה על האספלט צמוד לפח זבל ירוק, בנישה המיועדת לפחי זבל ליד הבניינים. קופסה פתוחה, מרובע. כנראה היא הייתה שם כבר די הרבה זמן כי הבד כבר לא היה עטוף סביב הגופה והחתול שכב גלוי לכל העולם, רגל אחד התיישר, הפרצוף המופתע שראיתי לכל החיות המתים שראיתי... המופתע וקצת כואס, אולי בגלל השיניים שבתגלות בחיוך של המוות.

את החתול, שצילמתי אותו, ראיתי כמה דקות לפני זה. והוא היה בול כמו הזה, המת. עד כדי כך שברגע הראשון נבהלתי: איך הוא הספיק כל כך מהר...? 

ולא מסתדר לי... 

אם כבר עטפו - אז למה לא סגרו את הקופסה? ולמה לא שמו בתוך הפח? למה להשאיר ככה, על האספלט, למטע, שכל חתול או עכבר יכול ובוודאי שיעשה - ככה, להיכנס בתוך הבד? כאילו, גם לתוך הפח יעשו את זה, אבל למה שכולם יראו את זה ככה?

אני די זקנה. אני פגשתי מוות בחיי. אני ראיתי איך מתים. הרגו פעם בנאדם מולי ובנס לא שמו לב שאני הייתי שם, לא רחוק, מאחורי למכונית גדולה והר שלג מלוכלך. ראיתי ונגעתי בגופות של אנשים של גילאים שונים ושל קירבה שונה אליי. 

אבל אף פעם לא פגשתי כל כך הרבה מוות ביום אחד סתם ברחוב. 

כן. מוות מפחידה אותי. דוחה. שונאת אותה. 

מוות של אחרים.

לא שלי. 

אני לא מפחדת למות. אני כל הזמן מפחדת לאבד את אלה שאוהבת. בהרי פוטר, זוכרים?, יש הורקרוקסים, שבהם שמים חלק מהנשמה כדי להימנע מהמוות. ואני גם עושה ככה, שמה חלק מעצמי בתוך האנשים האהובים שלי. וכשהם נעלמים, כי יש לי נתיה לאבד את האנשים מכל מיני סיבות ובהרבה דרכים, כואב לי נורא וחסר לי. ובסוף מתברר שהם הלכו לעולם ולקחו איתם גם את החלק ממני שנתתי להם. בלי שהם ידעו, כמובן. 

בהרי פיטר הקסם הזה הוא מהסוג ההכי חשוך ואסור. אז אולי זה לא סתם ככה? אולי גם לי אסור ככה? אולי כבר לי הגיע הזמן להישאר בחיים - שלמה וכולה שלי. ולא לתת את עצמי לאחרים ובעיקר בלי שהם יודעים ומסכימים לזה בכלל. 

חתול, עכבר, דבורה...

עכביש שסורג את הגורל. ורק יושב באמצע ומחכה בשקט. וכשמישהו נתקע בתוך הגורל המוכן כנרא בשבילו - זה כבר לא אשמתו של העכביש. כי הוא רק סרג והיה אפשר לראות... 

היקום ואבאל'ה החליטו שאני סוף סוף מוכנה לזה, לשמור את כל זה שנקרא "אני" לעצמי? אבל אני לא מרגישה את זה. לא יודעת איך... לא עשיתי את זה אף פעם. זרקתי את עצמי לכל הכיוונים כמו  ערמונים חמים שמוציאים מהאש... 

טוב... טאטע... אם אתה אומר... 

לפעמים קורה שלעתים קרובות אני בדרך כלל מרגישה ככה. כשנותנים לי הדרכה אין להשיג את ההשגים, להגיע להגעות, למלא את המלאות... 

בניהול זמן

בניהול בית

בניהול כספים וחשבונות ומסמכים

בכל הבורוקרטיה מסביב הטיפולים שלי ושל הילדים. וזה טיפולים שמגיעים להם לפי החוק המחייב אותי לתת להם את הטיפול הנדרש. לפי החוק. ועוד יש מה שאפשר לקבל לפי הזכויות. וגם בפרטי לפי הצורך... 

אני באמת מזדהה עם ההרגשה של גברים כשהזין שלהם מתחיל להתנהג לפי הרצון שלו. עומד מתי שבא לו. לא עומד מתי שבא לו. גומר או לו גומר. נופל באמצע. קופץ בסוף... מוביא אחרי נשים שבכלל לא כדי. ואחרי אלה שדווקא ממש כדי - אפילו לא זז לחצי מ"מ ולהיפך, מתכווץ ומכריז שביתה...

כך בדיוק המוח שלי...

האדון שלי (הלא שלי) נבהל ומצתער נורא מכמות הזמן שאני מבלה ומבזבזת בהתכתבויות עם כל מני אנשים. הכי מרגיזה אותו ההתכתבות שלי עם הזבל האנושי. ואיך היא מרגיזה אותי!!! ואני מבינה שמתכתבת עם זבל כבר אחרי 2-6 הודעות - ובכל זאת המוח החמור הזה העקשני מסרב וממשיך ולא מקשיב לכלום. 

ואני מסכימה שכדאי לבנות לו"ז, להשקיע את הזמן בעבודה או בריאות או בית או ילדים או לפחות אנשים שווים! 

ו - לא. המוח שלי מסרב לשתף פעולה. 

ככה! אומר לי מוח. רק הרד קור! 

אני לא מרוכז

אני לא פעיל

אני לא מדויק

אני בשלילי לעולם 

אז מסרב להתקשר לצד האור. אהיה בצד של החושך!

****הנה, עכשיו כבר חצי שעה אני מנסה להתחיל להכין את הירקות למרק סלק. כל הירקות מולי על השיש. ואני מסתכלת עליהם ולא מסוגלת להתחיל לקלף ולחתוך. למה?

ככה! אומר לי מוח!

לא_בא_לי!

היא חיפשה עזרה. הוא ראה בזה אתגר וזה הדליק אותו. והוא דרש אותה. וקיבל. וכבש. ורכש. ובסוף כבר לא היה מסוגל בילעדיה...

היא חיפשה עזרה. רק לא ציפתה לקבל אותה מאחד כמוהו. והוא דפק בכל דלת שהיא סגרה עד שהצליח לחזול בסדק, פתח אחד דק שהיא השאירה למישהו אחר. והיא הסכימה. וקיבלה. והתמסרה. ובסוף התהליך שהם שניהם הצליחו בו וניצחו וחגגו, נבהלה כי הבינה: עוד מעט והיא תבחר בלא שלה כי היה כל כך טוב לה איתו.

והוא ידע שזה נכון. והסכים. וקיבל. ושיחרר אותה. במילים. ואם הוא שיחרר והיא השתחררה באמת עד הסוף... לא נראה לי שזה קורה באמת. אף אחד לא משתחרר עד הסוף. נשארים קשורים, נשארים מחויסים... שם, עמוק בפנים. עד הסוף. ובעיקר כשהכל ממש הכל היה אמיתי וכל כך נדיר.

וגם היה הוא. שחיכה. כי ידע שהיא שלו. האם הוא רצה אותה? היה טוב בשבילה? האם היא טובה בשבילו? 

מי יודע. 

והיא כבר היתה איתו. וברחה. וחזרה. וברחה. ועדיין רצתה. כמו שלא רצתה את אף אחד בחייה. ושנאה את עצמה בגלל זה, כי למדו אותה ככה, שאסור להיות עד כדי כך חלשה מולו. עד כדי כך זקוקה. ובעיקר כשאף אחד עוד לא יודע האם הוא באמת בשבילה או היא בשבילו. האם הוא מעוניין ורוצה ולמה מתכוון. או שסתם משתמש, משחק מרב שעמום, עד שתגיע מישהי לטעמו. 

היא רועדת מפחד ואי וודאות ורק מרגישה, בכל נקודה בכל שכבה ושכבה של המהות שלה, שהיא - שלו. שלידו היא בבית. 

והוא...

את זה אני לא יודעת... עוד לא הבנתי... 

ולכולם יש חיים משלהם. ילדים, עבודות, חובות, התחייבויות. ולא מסתדר להם עם הזמנים, אין מספיק כדי לשבת, לחשוב, לשקול, לחשב...

וככה עוברים החיים. ופתאום - נגמרים...

רק בהסכמה ובתוך הגבולות משותפות, ובכל זאת