מרתון על רגליים שבורות

נתקעתי בבעיה חמורה...

אני זקוקה באבא. מגן, דואג, מלמד, מטפל, מלטף, מוביל, שומר... אבא יציב, בטוח, מבין, יודע, שאפשר לסמוך עליו אפילו כשאי אפשר לסמוך כבר על אף אחד, כש כל העולם עומד נגדי, כשאני לבד ומאחורי ילדיי ומולי רק המוני המונים... שיהיה לידי אבא שלי. שדרכו אוכל לקבל כוחות ולמשיך להלחם, לחיות, לנשום, לקיים... שפשוט יהיו לי כוחות להמשיך...

אבל באופי, לפי הגוף, התנועה, המגע, הקול, איך אני מדברת, מחבקת, מסתכלת - כל האנגיות שאני משדרגת - זה אמהות כזאת חזקה וטהורה. שזאת המילה שקופצת בכל שיחה והתכתבות איתי. האנשים שפונים אליי, למטרה כלשהי, כל סוג של קשר, מחפשים בי אמא. והייתי כזאת. הייתי.

אבל הילדים שלי קיבלו את הכל. ודורשים עוד. ואין בי כבר. אפילו בשבילם. אני סוחטת את עצמי עד הסוף ונותנת טיפות אחרונות... וצועקת "אבא"... אבל לא שומע... למה? לא יודעת... אולי מפני שאי אפשר להיות כאן אמא חזקה - וכאן ילדה חסרת כוחות... או שאפשר? מותר? ואולי אפילו רצוי? 

אין לי תשובה

אין לי סיום נורמלי

רק נורא התעייפתי מהפניות מילדים נזקקים... אני גם אחד כמוך, ילדה חלשה בלי אבא. עזוב אותי, ילד. זה שיש לי ציצי גדול לא אומר שיש שם חלב להניק עוד מישהו... ריק. אין. הכל אשליה אופטית, חיצוניות, דיסוננס קוגניטיבי...