מרתון על רגליים שבורות

בשבת הלכתי. סוף סוף אני בריאה ויכולה ללכת כמה שבא לי. אז הלכתי 3 שעות. עם מוזיקה, הרצאות, מחשבות. צילמתי כל מיני: יפה, מוזר, מפחיד, מעניין. צילמתי הרבה כתמים, אני מתה מהמשחק המטומטם הזה שבדרך כלל המבוגרים כבר לא קולטים: להתבונן בכתם ולמצוא בו כל מיני צורות ודמויות. ולדמיין את העולם שהם חיים בו. והסביבה. ואופי. ועבר ועתיד. ומצב רוח. וסיבות... סיפורים... 

ולפתעום פגשתי די הרבה מוות. 

בדרך כלל זה לא קורה לי. 

אפילו חיות שנהרגו על ידי המכוניות לא פגשתי הרבה.

ובזמן אחרון התחלתי לפגוש. 

ובשבת זה היה ממש מוגזם כבר...

התכיל משני עכבישים. אותם צילמתי

רואים? כן, יש שם שני דבורים (?) מתבשלים לארוחה חגיגית. 

אחר כך פגשתי עכבר 

ואחר כך שני חתולים. את הראשון צילמתי

ואת השני כבל לא יכולתי... עמדתי והסתכלתי עליו. זה לא הפריע לו כי כבר כלום לא הפריע לו. אבל הוא ממש היה מוזר. בעצם, לא הוא בעצמו אלה זה שלא יכולתי לבנות את הסיפור שלו...

הוא היה עטוף בחתיכת בד די גדולה ושכב כפוף בקופסת קרטון קצת יותר מדי קצרה וקצת יותר מדי רחבה בשבילו. הקופסה עמדה על האספלט צמוד לפח זבל ירוק, בנישה המיועדת לפחי זבל ליד הבניינים. קופסה פתוחה, מרובע. כנראה היא הייתה שם כבר די הרבה זמן כי הבד כבר לא היה עטוף סביב הגופה והחתול שכב גלוי לכל העולם, רגל אחד התיישר, הפרצוף המופתע שראיתי לכל החיות המתים שראיתי... המופתע וקצת כואס, אולי בגלל השיניים שבתגלות בחיוך של המוות.

את החתול, שצילמתי אותו, ראיתי כמה דקות לפני זה. והוא היה בול כמו הזה, המת. עד כדי כך שברגע הראשון נבהלתי: איך הוא הספיק כל כך מהר...? 

ולא מסתדר לי... 

אם כבר עטפו - אז למה לא סגרו את הקופסה? ולמה לא שמו בתוך הפח? למה להשאיר ככה, על האספלט, למטע, שכל חתול או עכבר יכול ובוודאי שיעשה - ככה, להיכנס בתוך הבד? כאילו, גם לתוך הפח יעשו את זה, אבל למה שכולם יראו את זה ככה?

אני די זקנה. אני פגשתי מוות בחיי. אני ראיתי איך מתים. הרגו פעם בנאדם מולי ובנס לא שמו לב שאני הייתי שם, לא רחוק, מאחורי למכונית גדולה והר שלג מלוכלך. ראיתי ונגעתי בגופות של אנשים של גילאים שונים ושל קירבה שונה אליי. 

אבל אף פעם לא פגשתי כל כך הרבה מוות ביום אחד סתם ברחוב. 

כן. מוות מפחידה אותי. דוחה. שונאת אותה. 

מוות של אחרים.

לא שלי. 

אני לא מפחדת למות. אני כל הזמן מפחדת לאבד את אלה שאוהבת. בהרי פוטר, זוכרים?, יש הורקרוקסים, שבהם שמים חלק מהנשמה כדי להימנע מהמוות. ואני גם עושה ככה, שמה חלק מעצמי בתוך האנשים האהובים שלי. וכשהם נעלמים, כי יש לי נתיה לאבד את האנשים מכל מיני סיבות ובהרבה דרכים, כואב לי נורא וחסר לי. ובסוף מתברר שהם הלכו לעולם ולקחו איתם גם את החלק ממני שנתתי להם. בלי שהם ידעו, כמובן. 

בהרי פיטר הקסם הזה הוא מהסוג ההכי חשוך ואסור. אז אולי זה לא סתם ככה? אולי גם לי אסור ככה? אולי כבר לי הגיע הזמן להישאר בחיים - שלמה וכולה שלי. ולא לתת את עצמי לאחרים ובעיקר בלי שהם יודעים ומסכימים לזה בכלל. 

חתול, עכבר, דבורה...

עכביש שסורג את הגורל. ורק יושב באמצע ומחכה בשקט. וכשמישהו נתקע בתוך הגורל המוכן כנרא בשבילו - זה כבר לא אשמתו של העכביש. כי הוא רק סרג והיה אפשר לראות... 

היקום ואבאל'ה החליטו שאני סוף סוף מוכנה לזה, לשמור את כל זה שנקרא "אני" לעצמי? אבל אני לא מרגישה את זה. לא יודעת איך... לא עשיתי את זה אף פעם. זרקתי את עצמי לכל הכיוונים כמו  ערמונים חמים שמוציאים מהאש... 

טוב... טאטע... אם אתה אומר...