אחרי שהבנתי באופן סופי שאני לא אהיה פרופסורית לספרות השוועתית כמו שרציתי והשקעתי ולמדתי וחייתי ולא ידעתי כלום (באמת, ועכשיו, כשה עברו כבר 17 שנה מהרגע הזה אני בהלם עד כמה אני לא ידעתי, לא הבנתי כלווווום, באיזה סרט עם חדי קרן הייתי!!) - לא על אנשים, לא על איך העולם האמיתי בנוי ופועל, איך מסתדרים עם בירוקרטיה, כסף, יחסים, קשרים... התחלתי לקרוא די מאוחר, רק ב6, אבל מאז עברתי לחיות לספרים ולא כל כך התעניינתי בחיים חיצוניים. בטח שדרשו ממני. וגם בכוח. וגם וכוח ממש. כן, אני מהדור שחוכמת החיים נכנס לראש דרך חגורה בתחת, ולא רק חגורה, כל מה שמרביץ התאים, ולא רק תחת כי גם גב, וגם רגליים, וגם ראש וכל שאר הגוף העצם יכול לקבל חוכמת חיים ולהעביר הלאה...
אבל כלום לא עזר.
אז... אז כבר אחרי שכל הסיפור של חיים האלי הסתיים סופית ולעולם. והייתי צריכה כבר בעולם הזה לבנות לעצמי עולם הבא. הלחתי לייעוץ. ושאלו אותי: מה את רצית בילדות! ישבה מולי בחורה יפה עם יעניים זוהרות שעדיין ראה את כל העולם מולה. שער לבן עם תלתלים, מפוזר כזה, עף וקופץ וחי ומשמח... מה יכולתי לספר לה.
1. רציתי לרקוד. בפנים אני רוקדת. עדיין. כל הזמן.
סיפור קצת ערוך שהתחיל ממוזיקה.
מוזיקה תמיד איתי. מגיל חצי שנה לקחו אותי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית. אומרים שבכיתי רק בהפסקות. במוסקבה, איפה שנולדתי וגרתי כל החיים שלי שם, כל יום היו איזשהו קונצרט, גם בחינם (של סטודנטים, דוקטורנטום, פרופסורים בקונסרבטוריון ומכללות) או בגרושים (מסובסדים או סתם ככה) אז פעם בשבוע-שבועיים הלכתי באופן קבוע, או עם ההורים, או עם סבא וסבתא, סבא רבא, מגיל 10 כבר לבד מדי פעם. זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים.
וגם הלכנו די הרבה לבלט. ומיד התחברתי לשפה הזאת, של הגוף המספר סיפור דרך תנועות ותנוחות. ובגיל 11 קראתי בספר על הפילוסופים היוונים על אלה שראו בסיס ליקום בריקוד. וריקוד הפך למעשה קיומי בשבילי כי לי זה ברור כי צורך לזוז בריקוד היה בי כל הזמן.
בהתחלה היה ויניל. החורים השחורים לעולם האמת. הדבר היחיד בעולם שלמדתי להיות זהירה, מדויקת, שומרת ומסודרת איתו - דיסק ויניל. הרגשה קסומה של כל התהליך.
לשים דיסק, מחט - ולרקוד כשאין אף אחד בבית. ההורים הצדיקים בפעם ההוא אפילו ניסו לבדוק בקשר לחוגים - אבל אין דבר כזה: ריקודים לבנות שמנות. צחקו עלייהם והם כעסו עליי.
אז. כשהייתי ילדה, רציתי לרקות. ורקדתי. לבד בבית. ורוקדת עדיין. תמיד. בפנים. כי אין ריקודים לבנות שמנות.
2. רציתי לצייר. תמיד ציירתי. איך אפשר לא לצייר כשאתה נולד במשפחה של ציירים: סבא רבה (נפתר כשהייתי בת 20 וצייר עד חודש לפני המוות), דוד, אמא... הבית מלא באנשים מעולם האומנות, תערוכות, פתיחות של תערוכות, הכנות לתערוכות, סטודיו של חברים וחברים של חברים. בהתחלה של המשפחה, ואחר כך גם חברים שלי, ציירים, מעצבים, משחזרים, קרמיקה, פסל, טקסטיל, עובדים עם כל החומרים ביחד...
אבל בהתחלה רציתי פשוט לצייר. מה יכול להיות יותר פשוט מזה? ההורים לקחו אותי לחוג הכי הכי שהיה. שהיה מאוד קשה להרשם אבל הצליחו. המורה היה ענק, מפחיד ומלא בהבנה עד כמה הוא ענק ומפחיד. הוא מיד הסביר לי שאני עושה את הכל לא נכון ולעולם לא אצליח כי אין לי כישרון. בעזרת החגורה ומילה אוהבת הלכתי לשם כחודשיים. אחר כך גם מילים וגם חגורה לא עזרו וסירבתי ללכת וללמוד ציור.
אבל המשכתי לצייר. לבד בבית. ומציירת כל הזמן. בפנים. כי אין לי כישרון וזה רק בזבוז נייר, אפרון וזמן.
3. בזמן יותר קרוב לבחירת מסלול הלימודים, רציתי ללמוד תאורית אומנות, לא ידעתי אם זה קיים, אבל הרגשתי שחייב להיות משהו. רציתי לדעת את הכל על אומנות - מההכי כללי על הפריט הכי קטן בסוג האומנות הכי מוזננך שרב האנשים בכלל לא חושבים לאומנות...
לדעת, להבין, לטעום, לראות הבדל, להתעסק, להעריך - כן, לתת מכיר, למצוא אוצרות אבודים, לגלות זיופים בידועים... כל כך חלמתי על זה...
אבל ההורים אמרו שאין לי סיכוי להתקבל לשם, אני לא מציירת ברמה הנדרשת ואני לא מסוגלת (מהניסיון שלהם) להשקיע מספיק זמן וכוח כדי ללמוד לצייר... כי עזבתי כבר זה, וזה, וזה, וזה. וכל כך רציתי לרקוד אבל אפילו בשביל הריקול לא הסכמתי לרדת במשקל וזה הרבה יותר פשות. אז לא ולא...
4. רציתי ללמת מלאכות יד. עולם קסום. בנאדם לוקח חומד גלם והופך אותו למשהו מדהים, שימושי, מלא אנרגיות, ממלא כוחות, מעביר מסר פנימי. לכל מלאכת יד יש מיתולוגיה, טקסים, מנהגים, תרבות, מותר-אסור-חייב. עבודה בידיים, בריכוז, בכל הגוף...
ושוב לא. את לא מסודרת, לא מרוכזת, לא שמרנית, לא דייקנית... עזבי.
וישבתי מול הילדה הזאת. ולא אמרתי כלום. קמתי ועזבתי.
ובעוד 4 שנים הלכתי לשנקר ,למדתי תדמיתנות והתחלתי לתפור... לא משהו. לא מתאים לכולם. האמת, לרב האנשים לא מתאים...
אבל התרגלתי לזה שאני מוזרה לכולם (משקרת, התרגלתי שזה ככה, אבל זה יכאב תמיד), יש לי דרכים איך לחיות עם זה. ויכול להיות שצורך שלי להקבל כאב הוא אחד מהדרכים. כי הכאב הגופני אפשר להכניס, לפזר, לנטרל (עד רמה מסוימת, כמובן), אבל כאב פנימי פי 100000 יותר חזק ורעיל בשבילי...
לא יודעת, למה נזכרתי על כל זה היום...
*ובטח שרציתי להיות מייצרת גלידה!!! בהתחלה - מוכרת גלידה. אבל מיד הסבירו לי שלא אוכל לאכול בחינם כמה שארצה (כמו שחשבתי בהתחלה). 
