מרתון על רגליים שבורות

אני עדיין בגן ילדים. ואולי אפילו במעון. 
לפני שהתחלתי איתו היו לי כמה... ניסויים. כי אי אפשר לקרוא לזה תהליך או משהו רציני. עכשיו. אחרי שפגשתי אותו. אז יכולה להשוות ויש למה להשוות.
אז למה אני יודעת שהוא השולט שחיפשתי.
אין לי שום אפשרות, אפילו הכי קטנה, קטנטונת, פיצקית, ואני מנסה כל הזמן בעקשנות מדהימה, להעביר את המחשבות והרגשות השליליות שיש לי כלפיי - אליו. שכאילו הוא זה שחושב ומרגיש ככה. הוא ששונא, מזלזל, לא מקבל, לא מבין, דוחה אותי, סולד ממני. לא ולא. כל פעם ההתנהגות שלו, הקול, המבט, הכל דוחה את השליליות שלי ואני סוף סוף חייבת להסתדר עם זה. 
והתברר שזה לא כל כך נורא. לא פשוט, לא קל, לא מהר, לא כלום מהרגשות האלה - אבל אפשרי... 
ואני מרגישה יציבה. ועומדת פתאום על שתי רגליי. עוד לא בטוחה. ואולי עדיין שבורות. אבל לא כואב כל כך כבר. ומותר כבר לנשום ולא להתחנן לאוויר.

תודה לך, אדון.