הכרנו במקום אחר. נפגשנו. זה היה מטורף והפתיע את שנינו. בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי שליטה. לא ציפיתי לזה כי הוא לא אמר כלום לפני הפגישה. המשכנו להתכתב. אני לא הבנתי מה קורה, ניסיתי להתאים... רבנו, צעקנו, התווכחנו... לא זוכרת מי מחק את ההתכתבות הראשונה...
אבל אחרי זה התחלתי להתעניין בנושא.
וכתבתי לו. הוא ענה. וחזרנו להתכתבות. תמונות, פנטזיות, שאות של שיחות בכתיבה... ושוב מריבות, צעקות, בכי... "מה את רוצה ממני!!!!" תעני עכשיו!!!! מה את רוצה!!!! באמצע הלילה אני בוכה ליד הגבר שלי האהוב ואוהב מפני שהוא שבקושי קיים נעלם ולא מסכים להמשיך את השיחה עד שאני אענה על השאלה שכבר עניתי עשרות פעמים...
מה את רוצה ממני!!!!
דורש וצועק דרך סימני קריאה...
ועוד פעם התכתבות נמחקת...
ואני נשבעת שהפעם לא אחזור. ומתכתבת עם אחרים. ומנסה להתחיל תהליך... ולא מצליחה. ועוד פעם. ועוד פעם. משהו לא מסתדר.
מה את רוצה ממני....
הגבר שלי מתלונן שאני מתחילה להשתנות. שאני אחרת. שקשה איתי. (כן, אתה רואה, אהוב שלי האוהב, גם לך קשה, אפילו לך קשה, אז מה אני רוצה ממנו, שלא אכפת לו בעצם)...
מה את רוצה ממני...
מה אני מחפשת כאן? מה אני רוצה בכלל? למה אני משתנה? למי אני הופכת? הילדים גם לחוצים אבל אני כבר השתניתי מולם כמה פעמים אז הם תומכים ואומרים שכל תהליך הוא טוב כי סטגנציה היא מוות.
מה את רוצה ממני!!!!
ושוב כתבתי. ושוב ענה לי. ושוב אותו הסיפור. הפעם מאוד מהר הכל נמחק. לא ולא ולא, לעולם לא אחזור לזה שוב... אבל...
אבל בטח שחזרתי עוד פעם. אחרי הפסקה די ארוכה. הייתי בטוחה שהוא כבר לא יענה, שכותבת לחלל ריק... ולא. הוא ענה. והתחלנו שוב ושוב זה היה אותו כייף, שוב הרגשתי חיים ושייכות ורצון לחיות... ושוב אותה שאלה עם סימני קריאה בסוף...
מה אני רוצה? כתבתי לו המון שטויות. שיקרתי קודם כל לעצמי. רציתי לצאת מזה בקלות. אבל... נו באמת... אם כבר... בואו נחשוב, ילדונת שלי, בואו נחשוב...
התחלתי לחקור, לחשוב, חדרתי בתוך הראש שלי, עמוק, יותר עמוק, נכנסתי לשטח הכאב, ויותר ויותר עמוק, ופחד, וזוועה, וחוסר אונים, ואונס, ועוד אחד, ועוד, ועלימות, ודחיה, והתאבדות, וכאב נפשי, פנימי...
כל כך הרבה כאב פנימי שכשנשפך לי על היד שמן רותח לא הרגשתי כלום ורק לפי צרחות של בת שלי הבנתי שמשהו לא בסדר והסתכלתי וראיתי כתם אדום ובעבועות על העור הכל כך רגיש בדרך כלל...והפעם לא הרגשתי כלום...
ואז הבנתי...
וכתבתי תשובה ארוכה... מפורטת... מדויקת.
ושלחתי לו.
וידעתי שזאת תהיה ההודעה האחרונה שלי... אבל הוא ענה. לקח לו יום שלם אבל הוא ענה.
שלא מתאים לו.
שלא רוצה קשר מסוג הזה כרגע.
והוסיף לילה טוב ובהצלחה...
והוא צודק...
הייתי גם בורחת ממני אם רק יכולתי...
בכיתי... הלב שלי לאט לאט שקע לגהנום...
והתחלתי להרגיש את כאב הכויה...
אז מה אני רוצה מהשולט? שהוא יהיה יותר חזק ממני ובשבילי.... ויהיה איתי בשייכות הדדית... ומדבר. ומקשיב. ומוכן לעשות צעד אחורה אם צריך אבל רק אם צריך. ולעמוד מולי, נגדי, להגן אותי ממני...
אני אישה גרועה...
