מרתון על רגליים שבורות

בדידות...

אני מרגישה אותה כל יום עם יותר בהירות.

כל יום מרחיב את הידע שלי על הבדידות.

כל יום מכניס לתוכי עוד מחט דק וחד של התחושה העדינה הזאת. מחטים ארוכים, נוגעים בעומק הלב, קילומטרים בפנים. 

להירדם לבד. 

להתעורר באמצע הלילה מהסיוט ולהרגיע את עצמי לבד. לחבק וללטף את הכתפיים. להרביץ ולבכות בכרית. 

לקום בבוקר לבד. 

לשתות קפה, לארגן את הילדים, לעמוד מול המציאות, להתבונן בה, לנשום עמוק - ולהיכנס לתוכה, לבד, בלי שום תקווה לניצחון. להלחם בכל הקרבות שיש בחיים שלי בכמות מיותרת וגדולה עליי, לחזור קרועה ובלי שום התקדמות מסוימת חשובה ועם רשימה של משימות חדשות בנוסף למגילה ענקית של אלה שעדיין לא השלמתי... לבד... לכסות את הסימנים ופצעים הכי הזויים ומגעילים מעיניי הילדים. ולנסות להיות אמא. כשכבר אין שום כוח. אפילו פרור. אפילו טיפה. 

ובכל זאת איכשהו לתת כל יום ארוחה שלמה עסיסית של כוחות לכל ילד... לשאוף את הכוחות בשבילהם מעבר, מעתיד, מחלומות, פנטזיות, מאוויר, מאין ולא היה... 

ואחר כך לנעול סוף סוף את הדלת שאוכל לבכות... כי רק זה נשאר כשאני לבד. בבדידות הטוטאלית הזאת...

אני מסכימה שאני בת מזל שאני לבד - בבדידות. יש לי נסיון, חוויתי אותה כשהייתי לא לבד. כשעדיין חשבתי שאני עם מישהו, ביחד. ואחר כך כשחיכיתי עד שהוא ימצא לאן לעבור. ככה הרבה יותר כואב. לפעמים בלתי נסבל. אז - אהיה כמו פוליאנה - אמצא משהו משמח בכל חתיכת חרא שיש לי בכיסים... 

וזה גם משהו באוויר.

המלחמה נמשכת בלי תוצאות. כי אין שום אפשרות לסיים אותה. אין תוצאות שיהיו יותר טובות מהמלחמה עצמה. במציאות שיש לנו. לא במציאות כדורית בווקואום. 

ולאט לאט זוחלים למצב רוח של "במערב אין כל חדש" של רמרק, לא כולם, לא עד כדי כך, כמובן. אני מדברת על הכיוון...