אני באמת שונאת את זה. זה פוגע בי, ברגשות שלי, בהערכה עצמית, בכבוד עצמי, באומץ להמשיך את הקשר עם אנשים ששיתפתי איתם יותר מדי. כי אני בטוחה כבר שהם נגעלים ממני, או פוחדים ששוב אשפוך עליהם את הזבל שלי, או שחושבים שאני משוגעת בכלל, או שיש לי איזה קטע לא ברור, או פשוט יסננו אותי מחשש שכל פעם זה יהיה שיחה ארוכה כזאת לא קלילה...
אז נעלמת.
או מתחילה להתנצל כל הזמן.
או לחפש איך לכפק, להיות שימושית.
הופכת את עצמי לתלותית, people pleaser, רודפת תצומי, רעבת פירורי חיבה...
נכנסת בעצמי למקום שלא רוצה להיות בו, שלא מתאים לי, שאף אחד לא רוצה לראות אותי שם...
ואחר כך בורחת מרב פגיעה וצער, מעבירה את האשמה לאנשים הלא אשמים בכלום, מבינה את הכל, נגעלת עוד יותר ונכנסת למשבר רגשי ודכאון...
טראומות, פוסט טראומות, דחיה נמשכת, ילדות בסביבה הלא מתאימה, אוהבת והורסת מרב אהבה, הפרעות קשב וריכוז וכנראה אוטיזם בתפקוד גבוה ללא הבנה ובלי שום תקווה שיבינו כי אז זה פשוט לא קיים...
צירופי המקרים הזויים שאף אחד לא ציפה שככה יכול לקרות לבנאדם אחד באותם החיים.
למרטין סקורסזה יש סרט "after hours", הכי טוב בג'אנר הזה, קומדיה שחורה כשלדמות המרכזית קוראים דברים הזויים ואתה חושב שזהו, כבר הגענו לשיא כי נו כמה אפשר - ומראים לך שאפשר ואפשר ואפשר...
אז לפעמים אני מרגישה שגרה בסרט כזה.
הנה, אני שוב אובר-שיירינג. שיתוף יתר...
