שינויים

סוף סוף

סוף סוף זה מרגיש כאן קצת יותר כמו בית.

לעבור דירה זה מסובך, ביחוד אם עושים זאת לגמרי לבד, כלומר רק אני, אנוכי ועצמי.

באיזשהו שלב, נשברתי, והבאתי עוזרת, שתעזור עם האירגון,

כי אם אני יודעת משהו על עצמי זה שאין לי שום חוש של סדר.

ואני שונאת לנקות. נקודה!!!! (או סימן קריאה)

צבעתי מחדש את השולחן בסלון. ויש עליו רנר שקניתי בכפר קסום ליד לרנקה שבקפריסין. עבודת יד לתפארת.

יש סלסלת נצרים יפה עם פירות העונה. יש סיפריה גדושה בספרים.

אבל גולת הכותרת היא:

האקווריום.

כן כן אקווריום.

את האקווריום רכשתי בכלום כסף (יד שניה)

ניקתי אותו היטב בהתאם להוראות (בלי טיפת חומר ניקוי)

מלאתי מים והשארתי אותם עומדים שבועיים.

חבר יקר וטוב הגיע כדי להרכיב את כל הגדג'טים.

והיום סוף סוף הכנסתי לשם דגים.

רחש המים פשוט מרגיע אותי, נוסך בי שלווה מדהימה.

אני מסוגלת לשבת כך שעות ולבהות בהם כאילו אני בהצגת קולנוע.

אני אוהבת את האקווריום הזה.

הוא גורם לי להרגיש שסוף סוף אני בבית

בבית שלי.

אין כמו שינויי שנים כדי לעשות רשימת מלאי של כל הדברים שהספקתי לעשות ב 365 ימים ומה עוד ממתין לי להמשך

השנה הזו מסתמנת כשנת השינויים הגדולים של חיי

עזבתי עבודה אחת לטובת אחרת

לשם כך עזבתי את עיר מגוריי מאז נולדתי (עזבתי וחזרתי לאורך השניים אבל גרתי בה ב 15 השנים האחרונות, ודי התאקלמתי בה)

לא קל לשנות כל כך הרבה בזמן כה קצר.

מילא לשנות מקום עבודה, אבל גם עיר מגורים זה כבר הרבה.

להתרחק מכל הישן והמוכר

מהמשפחה ומהחברים.

ולצעוד אל הלא נודע.

במרחק של כמה חודשים אחורה, התאקלמתי לא רע במקום החדש.

השכנים נאים בעיניים, גם הקולגות נאים בעיניי

ובקיצור שינוי מוצלח.

ולא רק זאת הפכתי לקצת הרבה יותר אקטיבית.

לקחתי על עצמי את המשך ניהול המאנץ' הירושלימי, האחרון היה ממש נפלא

ובקרוב מאנץ' פיקניק.

מעבר לכך בעזרת חברים טובים, אנחנו מקימים את ה PEER ROPE

סדנת חבלים HANDS ON

מפגש של חובבי חבלים שמטרתו העברת ידע, התנסות לימוד ולמידה של משחקי חבלים.

בקיצור ממש לא משעמם אצלי.

חום יולי אוגוסט.
חם הרבה יותר מהממוצע.
לשם שינוי נטשתי את העבודה זו שבגללה אני מחוץ לבית מעל 12 שעות ביום, וירדתי לאילת.
באמצע העונה הכי בוערת ניקיתי שולחן ולראשונה זה עשור, לקחתי שבוע חופש כדי להינות ממוזיקה טובה.
פסטיבל ג'ז 2012.
הרבה הרפתקאות תוך יום וחצי.
ההחלטה לרדת הייתה מהיום למחר ממש, אז כרטיסים לא קניתי ובדיעבד טוב שכך.
אז אני מגיעה לג'מים. אוסף של כישרונות שמשפריצים עונג צרוף על הבמה.
דן אוסף את המזוודה ואותי ואנו נוסעים דרומה. בערד אנחנו עוצרים בפארק להפסקת צהרים.
ממשיכים דרומה. עוצרים רק לנוחיות. ויאללה למלון.
חוזרים לחדר רק בחמש לפנות בוקר, גמורים מעיפות אבל הנשמה, הנשמה פשוט בספירה אחרת.

בבוקר קמנו לאט לאט, כירסמנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרכים. בצהרים קיבלתי טלפון
ששינה לי את כל התוכניות וקיצר לי במעט את החופשה. ביום חמישי אני נאלצת לנטוש את דן.
אני חוזרת צפונה לפניו.
אני לא אשאר עד שישי כמוהו וזה חבל לי. אני אוהבת את הנסיעות איתו.
הן תמיד מעניינות ומשעשעות.

זהו אני הולכת לנוח קצת. עוד מעט יתחיל לילה של מוזיקה.

אני אוהבת לכתוב, אני משתדלת לכתוב הרבה, לא תמיד זה מצליח לי, אני כותבת הרבה בראש, דפים שלמים שלא נכתבים ממש. אני כותבת את עצמי כאן, ולא רק כאן, כמו שאני, כמו שאני יכולה. אני כותבת את האושר והשמחה את העצב והכאב אני כותבת את הכעס. את ההנאות הקטנות, ואת העונג העצום.

תוך כדי קריאה מתגבש לו דימוי, נבנית דמות וירטואלית של מי שאני. אבל זה רק פן אחד, חלקיק מהשלם, רק פריים אחד מתוך סרט באורך מלא. והרי אפילו ללבן יש גוונים.

סוס, הסוס שאני רואה בראש שלי כעת שונה מהסוס של כל מי שקורא כעת את המילה. הוא יכול להיות שונה לא רק בזן, מין, גובה, צבע או הזווית בה אני מתבוננת בראשי על הסוס, אלא גם מה הוא עושה, אוכל? דוהר? עומד? בועט באוויר? מרחרח סוס אחר... הסוס שלי שונה משלך. (סקרנות, האם הסוס שלך השתנה תוך כדי קריאה?)

וכשאני כותבת משפט כמו "מלטפת אותו במבט ומחייכת" התמונה שנמצאת בראש שלי שונה לחלוטין מהתמונה אצלו, אצלה או אצלך, היא אפילו שונה אצל אותו אדם אותו ליטפתי במבט ואליו חייכתי, על אף שהיינו באותו הרגע בזמן ובמקום.

בפרופיל שלי אני כותבת שניתן למצא אותי בין דפי הבלוג שלי, יש בזה מן האמת, הרי אני יוצקת את עצמי עם המילים הנכתבות, לא רק התוכן, אלא גם בדרך בה התוכן הזה נכתב. ועדין גם מי שקורא את הכתוב יוצק את עצמו לנקרא, והתוצרת היא בעצם מן ערבוב כזה. כמו שתי תמונות של סוס.

אך מה קורה כשהדימוי הזה, התמונה הזו שאנו יוצרים בראש עוצרת אותנו?
מונעת מאיתנו לעשות דברים? מה אז?

החלון לידי נפתח, ורוח חזקה נושבת פנימה, נושאת עימה את הריח של בוקר חדש, ומה שלי מריח כמו מליחות קלה של ים. המיינות עסוקות כבר כשעה בשירי בוקר טוב, לעיתים קרובות הן ממש מתיישבות על הסורגים.
אני חושבת שאחזור למיטה לנמנם קצת לפני שאקום לעבודה. אני ערה כבר איזה שעתיים.

אני אוהבת את התמונות שלי.

השבוע היה לי יום שונה, בדרך כלל אני לוקחת את הזמן, לא מחליטה ברגע.
האמת שזו כן החלטה שבכללי המתנתי איתה היותר מידי, אבל אותו יום
פשוט קמתי ואמרתי היום!

אז פינתי לי את הבוקר, והלכתי לרכוש לי סוף סוף מוצר חשמלי לבית.
לא רכשתי מוצר בסדר גודל כזה כבר איזה 10 שנים.
את המוצר הספציפי הזה קבלתי בירושה, אפשר להכריז עליו כעל מוצג מוזאוני, שהתגלה בחפירות ארכאולוגיות בתל עדשים.

המוצר הספציפי שרציתי אזל. הסתפקתי במשהו אחר, דומה,
טיפה יותר יקר. ערכתי הזמנה, חילקתי לתשלומים, והופ,
יצאתי לדרך עם חיוך בלב,

כשהגעתי הביתה גילתי, שעבדו עלי, והמחיר הזול כביכול,
שקבלתי יקר יותר למעשה מאותו המוצר בחנות אחרת,
הראש הג'ינג'י שלי סמר, הקיטור שרק, ומייד שלחתי
פקס ביטול להזמנה.

שעתיים עברו להן בנחת, והופ הטלפון שלי מצלצל, נרעש ונרגש,
למה הביטול, ואיך אפשר לעזור? בתום דיון, וטלפונים,
סגרנו על מחיר הולם הכולל הובלת החדש, ופינוי הישן.

אז זהו, סוף סוף אני מתחדשת לי פעמיים,
מכשיר חשמלי חדש, וטוויטי, שלא מאפשר שימכרו לו ביוקר!

אהה, ותודה ליועץ הסתרים שלי, על העצה והסיוע בכלל.

האביב כאן כבר מזמן והכל מתעורר לחיים חדשים,
וכך גם אני. אני מתעוררת, מתחדשת, מתנערת, בודקת את עצמי,
את מה שאני רוצה, את מה שחשוב לי.

המסע הזה לא קל, הוא בעצם קשה מאד, וכואב מאד.
היו לי הרבה מאד שיחות עם דן, וודאי שיהיו עוד.
הוא מלווה אותי עם הרבה מילות עידוד ותמיכה.
אני יודעת שלא קל לו, לא קל לו בכלל, ארבע שנים אינן הולכות ברגל.
ובנינו לנו בינינו אינטימיות עמוקה, וחברות אמיצה, שתמיד תשאר
לא משנה לאן תשאנה אותי רגליי, ומה אחליט לעשות.

הטוויטי כבר לא צהבהב פלומתי, הוא מגדל נוצות, ומאמן את כנפיו
ולומד לפרוש אותן ולעוף, לעוף למקום שבו הוא ירגיש שוב שלם עם עצמו,
עם הדרך שבה בחר. ואולי בסוף יתגלה לטוויטי שהוא בעצם ברבור,
או קונדור. ולא עוד גוזל בכלוב.

אני בוחרת תמיד את הדרכים היותר קשות, היותר מאתגרות, את הדרך
שבה רק מעטים פוסעים, אבל היא הדרך הכי מעניינת, הכי מתגמלת.
הדרך שהיא הכי עבורי. אבל לפעמים גם אני מוכנה להודות בפני עצמי,
שהיא גם הדרך הכי מעייפת, ולפעמים אני פשוט רוצה לנוח בצידי הדרך.

אבל גם מכאן הנוף עוצר נשימה.

אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן, שגם לי יהיו פנים.
אז אתמול עשיתי זאת
ויצרתי לי חשבון כל כולו שלי ב facebook
נכון שזה נחמד?
בחיפושים אחרי ה-תמונה לפרופיל שלי.
מנסה לראות אם יכולה להשתמש בתמונה קיימת
או לעבור סשן צילום, ולחדש את האלבום.
לחתול יש סט נפלא של תמונות מדהימות שהוא צילם אותי בשיקגו
אבל... זו שיש לי היא איך לומר, יפה מידי LOL

בכל מקרה, אני שם כ tmuna cafrit

הרבה תהיות, הרבה שאלות, ובעיקר הרבה מבוכה.
הצעדים הראשונים הם הכי הכי קשים
מתנודדים קצת
נופלים קצת
הטוסיק כואב או הברכיים
אבל מנערים ומתנערים ושוב קמים.

לקחתי כמה החלטות קשות, עוד כמה החלטות קשות לפני.
מרגישה כמו מישהו המתעורר אחרי תרדמה עמוקה
ועם כאב ראש רציני, בלי לדעת באמת היכן הוא נמצא, ומה לעשות עכשיו.

יום חמישי היה לי יום קשה, יום של נפילת מתח אחרי שבוע קשה
במיוחד. היה לי צורך באוזן קשבת, במי שייתן לי חיבוק חם, והרגשה טובה.
זה מוזר לי להגיד שאני זקוקה למשהו.
לרוב אני מחצינה חומה בצורה בלתי עבירה בלתי חדירה
קשה לי להשיר מבט ולהגיד אני צריכה.

אז הנה קמתי ואמרתי, אני צריכה.

שבת שלום.

יום הזיכרון היה ארוך ומתיש עבורי, יצאתי מוקדם מאד מהבית וחברתי
אל משפחתי, ונסענו בדרכים הפקוקות בואכה בית העלמין והטקסים,
עד שחזרתי הביתה השמש כבר שקעה לה, האורות הצבעוניים דלקו,
ונערים ונערות צעדו בסך אל הבמה המרכזית.
אני, צעדתי בסך הביתה, הייתי כבר זקוקה לזמן שקט שלי.

למחרת, ארזתי את עצמי, ונסעתי לבקר חברה טובה, ברור שהתחבורה
הציבורית התנכלה לי, והיה נידמה שכולם נוסעים דווקא בכיוון ההפוך.
כשסוף סוף הגעתי, זכיתי להכיר חתלתולים חדשים, לגלות שהותיקים
לא שכחו אותי, על אף שלא ראו אותי שנים, וחתולה אחת פחדנית במיוחד,
אזרה אומץ וניגשה לקבל ליטוף ופינוק.

לפנות ערב, עליתי על הרכבת בואכה ת"א, דן ופלאפ אספו אותי ונסענו
למאנץ' על החוף. היה כייף, זכיתי להכיר אנשים חדשים, לשמוע סיפורים
מעניינים, ולחבר פנים לשמות. לתפוס לשיחה על רגל אחת בחור נחמד,
שנעלם לי מוקדם מידי. ולטעום לחם מאפה בית מיוחד, שאפה שולט
נחמד אחר. הערב חלף לי מהר מידי, ומתישהו אחרי חצות נפרדנו לשלום,
ונסענו.

בבוקר, עצלנית שכמותי, הייתי האחרונה להתעורר, אבל זה בהחלט כייף
ככה לקום בעצלתיים, בלי שום סיבה לקום ורשימת מטלות להספיק, אכלנו בראנץ' טעים, נפרדתי בחיבוקים ונשיקות, ואחרי סיבוב בעזריאלי, חזרתי
ברכבת הביתה.

בין לבין, הייתה לי שיחה עם אישה מדהימה, שלא לחינם מכונה אגדתית,
היא עזרה לי לסדר בראש כמה דברים שהסתובבו לי שם כבר הרבה זמן.
זו לא פעם ראשונה או שנייה שהיא עושה זאת, מילה מכוונת לא יותר, ואז
כמו אסימון שנופל, או נורית שנדלקת. ויש מין תובנה כזו, הכיוון הכללי,
הפך ליותר ברור.

אז לשניכם אנשים יקרים, תודה רבה על האירוח, על ההרגשה של בית,
על החום, על החיבוק, ועל שאתם מקסימים ככה כמו שאתם.

הרבה דברים משתנים אצלי לאחרונה.
השינויים הללו איטיים מאד, צעד צעד, עם הרבה אד מחשבה.
שינתי את השם של הבלוג שלי בהתאם לכך, עשיתי זאת כבר לפני כמה חודשים.

היו לי הרבה מאד שיחות עם החתול, שיחות מעודדות מאד, ובעיקר תומכות. כאלו שמלוות אותי באומץ ובאהבה.

אני יודעת שאני צריכה עוד, אני לא יודעת מה בעצם העוד הזה אומר.
בודקת עם עצמי מה בעצם אני רוצה וצריכה, אבל אני בהחלט יודעת שאני
מחפשת. ויודעת שאדע, כשאמצא. משום מה זה מזכיר לי פרק בסדרת בלשים
ממוצעת, לרוב בלש ובלשית, מחטטים בחדר אחר משהו לא ברור, אבל
"אנחנו נידע את זה כשנמצא את זה."

לא ברור לי עדין מה התמהיל של מה שאני מחפשת, בכלל קשה לי עם
עצם החיפוש, מה זה אומר עלי, עלינו, על מה שאנחנו בונים יחדיו כבר כמעט 4 שנים. ולאן החיפוש הזה ייקח אותי? ייקח אותנו?

בנתים ניסחתי לי ראשית של פרופיל חדש.
חסרים בו עוד דברים
בעיקר תמונה (נכון שזה משעשע שלתמונה אין תמונה הולמת?)

זהו בנתיים, שבוע טוב.