שינויים

השבוע הזה היה, ועודנו, לחוץ ודחוס, אין זמן מספיק בשעון.
הימים בעבודה התארכו מידי, השבוע קצר מידי, ויותר מידי דברים להספיק בטרם.
הוא קפץ, באמצע היום, רק לומר שלום, לתת חיבוק ונשיקה וניחוח געגוע.
אני אוהבת את הנשיקות שלו, החל מאלו הרכות, המרפרפות, משל היו מוך אווזים, על עור תינוק.
וכלה באלו העמוקות, הנושכות, התובעות ממך את נשימתך ממש, אלו שנדמה,
כאלו הרעב שבהן, לעולם לא ידע שובע.
הוא מסתכל בי במבט מרצד ושובב
"תני לי אחת, אני רואה אותה שם"
אני מחביאה את פני בחזהו, אני יודעת שהסומק מציף את לחיי,
אני יודעת שהוא רואה אותה, את האורגזמה המתחבאת בשיפולי ביטני,
הוא הרי הצית אותה בשניה, בחיוך, בליטוף, בחיבוק, בנשיקה, בניחוח הגעגוע שאת החלל הקטן מילא.

"תודה טוויטי"

היום אני שותקת את העצב שלי
זהו יום משפחתי
עוד מעט נקום נתקלח וניסע כולנו
נשב על הדשא בצל
נשמע את כל הנאומים הנאמרים ברצינות ממלכתית
מילים שלרוב רק נשפכות בלי באמת לגעת
ולתת לתמונות מהזיכרון, אלו שטרם דהו עם שיני הזמן
להתעורר לחיים.

אוטוטו זה כבר 30 שנים

במהלך שיטוטי השבוע באינטרנט נתקלתי בגרסה האנגלית
לשירו האלמותי של Jacques Brel
Ne me quitte pas
רבים וטובים ובעיקר טובים פחות ניסו כוחם עם השיר הזה.
יוסי בנאי ז"ל והראל סקעת הם בין הישראלים ששרו אותו לתרגומה הסביר
ביותר של נעמי שמר. מרלן דטריך אפילו ייבבה אותו בגרמנית טרגית ביותר.
ניתן למצא את הביצועים של ברברה סטרייסנד באנגלית וסלין דיון בצרפתית.
ואפילו גירסה איומה ונוראית של מדונה.

הגירסה שהכי הכי חדרה לי עמוק לנשמה, פשוט פיצחה את הקוד של השיר לטעמי.
היא נוגעת במיתרי הלב, פשוט פורטת עליהם ביד אמן.
אני אולי משוחדת כי אני אוהבת את הזמרת הענקית הזו מאז שאני
עמדתי על דעתי, אבל אין, פשוט אין על המנעד שלה והעושר הווקאלי
של הזמרת הזו.

הקשיבו ותתרגשו יחד איתי

לפני כשבוע וחצי כתבתי תגובה לפוסט, אח"כ חזרתי לכאן כדי לכתוב ביתר
הרחבה, אבל הפוסט על כל תוכנו נמחק בשל קפיצת מתח מעצבנת, היום,
אנסה לשחזר את מה שכתבתי אז.

אי אפשר לכמת אהבה, אי אפשר לאמוד אותה, או להשוות אותה, ובכל זאת
אנחנו משתמשים במילים המציינות כמות או מידה כשאנחנו משתמשים בה
כחלק ממשפט. "כל יום אני אוהבת אותך יותר" יותר ממה? "אני אוהב אותך
עד הקצה השני של הגלקסיה ובחזרה". מצד שני אני אוהבת תותים יותר
מגזר. ועדין לא התחלנו בכלל לדבר על סוגי אהבה שונים.

לפעמים מתעורר בנו הצורך לדעת "עד כמה" אוהבים אותנו.
הצורך הזה בוידוא אהבה, נובע בעיני מחוסר ביטחון, אבל אני מניחה שלא
רק מכך. לפעמים, אנחנו זקוקים להוכחה הזו שאוהבים אותנו. שאנחנו
בראש סולם העדיפויות, שאנחנו הכי חשובים, אולי בעיקר בגלל שיש כל כך
הרבה דברים חשובים למי שמולנו, מה שעלול לגרום לנו הרגשה שאנחנו
קצת מיותרים או אלוהים יודע מה.
זה קורה בעיקר כשאדם משתמש באחר כדי לאמוד את ערך עצמו.

לפעמים המילים הללו כלכך ריקות מתוכן, הן נזרקות לחלל האוויר משל
היו בועות סבון. ולפעמים הן נאמרות כביכול סתם כדרך אגב, כמו משום
מקום, אבל זה נוגע כל כך עמוק, ומרעיד מיתר ניסתר, כי לא משנה
עד כמה אנחנו בטוחים בעצמנו או במי שמולנו, זה תמיד עונג לשמוע
"אני אוהב אותך"

בעיני, החכמה היא גם לראות, ולהרגיש את "אני אוהב אותך" בדברים
הקטנים, הכביכול יומיומיים. הדברים הקטנים שאנחנו עושים עבור האהוב,
והדברים שהוא עושה עבורנו. ה extra mile שיש שם.

היום האחיינית הקטנה שלי (5) אומרת לי פתאום משום מקום:
"אני אוהבת אותך דודה תמונה"
שבת נפלאה לכולם.

לפעמים עולה בי התהייה הסתומה הזו,
"למה אני מופתעת כל פעם מחדש?"
והאמת? אין לי ממש תשובה לכך, ולרוב בעצם כל הסיטואציה
פשוט מעוררת בי גיחוך ושעשוע.

שיטוטי באתר הזה מוגבלים ביותר, יש לי מספר בלוגים מצומצם ביותר במועדפים,
אבל גם שם אני לא נכנסת כל פעם שיש פוסט חדש,
הפורום הראשי ולרוב היחידי שאני מציצה בו לעיתים הוא
"הבנים על הבנות" וגם לרשומות ספורות, אני לחלוטין לא מעורה
ב"קהילה", ונדיר ביותר שמה מתוך המתרחש כאן מתגנב לאוזניי.

השבוע נתקלתי באחד הפורומים באנקדוטה קטנה אך מעניינת,
משהו שהוא חומר נפלא לשיעורי פסיכולוגיה התנהגותית,
המדגימה עד כמה ההתנהגותם של בני אדם צפויה מראש.

לא כל יום אני מוצאת את עצמי משועשעת כל כך.

האתוס הציוני, ביקש להדגיש את הגבורה, לא הלכנו כצאן לטבח,
נלחמנו, ועל אף הכל שרדנו,
ובכל זאת הנאצים הצליחו למחות 6 מליון יהודים מעל פני האדמה,
וגם את כל דורות העתיד, שיכלו לצמוח מהם.

פרעה ניסח זאת היטב
"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"
מתוך עפר השואה, התעוררה התקומה, העם הזה היה זקוק לבעיטה
הגונה בתחת על מנת להתעורר ולהזיז את עצמו.

הרבה יהודים שקטו על השמרים, קיוו לטוב, והמתינו לשווא לשיפור המצב,
כשהתעוררו, כבר היה לרוב מאוחר מידי, המפלצת הנאצית כבר פעלה
כמכונה משומנת היטב ובמלא הקיטור.
full speed ahead.

גם כיחידים אנחנו נוטים לשקוט על שמרנו, להצמד לישן ולמוכר, במקום להעז,
לפרוץ מוסכמות, לשבור גבולות, ולעשות לעצמנו מהפך בתודעה.
להמנע ממדיניות בת יענה, אשר לרוב פועלת עלינו כבומרנג במשקל צונמי.

ההמתנה "עד יעבור זעם" יכולה להביא עמה מחיר כבד, הצורך לקום,
ולבחון דברים ולפעול, ולא להגיד מחר.... זה מה שאני בוחרת השנה
לזכור ולא לשכוח.

במקום הכי גבוהה בעיר, מול נוף קסום, עטוף בפריחה,
ממש מעל הים הכחול ביום שמש בהיר, ללא עננה אחת בשמיים.
ולך, לך יש חיוך שובב בעיניים.
הייתי אומרת מלקק שפתיים כמעט.
וצלחת אחת ריקה מגלידת קוקוס הכי הכי שווה ביקום,
שלוותה בשפע קצפת אוורירית ורוטב מתקתק.

הנסיעה איתך תמיד מלווה בהתעללויות קטנות וחתוליות למהדרין.
ואתה יודע היטב שכל לטיפה קטנה אפילו אם היא רק במעלה ובמורד היד
שולחת להבות של אש לתוכי, אבל כיאה וכיאות לחתול, אינך מסתפק בכך,
אתה צובט ומושך ומגרגר בהנאה לכל אנקה הנמלטת מפי, ולוחש

"תני לי אחת בבקשה"

ואתה, אתה כמו מריח אותי, יודע בדיוק שהיא שם, כמו לבה רותחת
ממעמקי הר הגעש, שתכף ייתפרץ כמו בקבוק שמפניה בראש השנה.

וזו היתה רק ההתחלה....

שבועהולדת שמח חתול

קושרת עשרות ומאות סרטים צהובים, סתם ככה כי מתחשק לי

"אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני נחשפת והולכת
ולקראת האביב מזדככת
מורידה עוד שכבה אחרונה
מקבלת אותי מתנה ומחייכת

מבקשת רק טוב, משתדלת
לא לדרוך על יבלת
אוּ - אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב" (שמרית אור)


קבלה עצמית, לקבל את עצמי ,את מי שאני, כמו שאני,
לאהוב את מי שמביטה בי בראי, ולהעריך אותה על כל מה שיש בה.
לא משימה פשוטה, בכלל לא, ולפעמים נדמה כאילו היא מתנגשת
במשימה אחרת, לשפר ולהשתפר, שהרי כביכול אם אתה מקבל את עצמך
כמו שאתה, איפה נכנסת כאן השאיפה להיות יותר? שהרי זה אומר שאדם
לא מקבל את עצמו כפי שהוא, לא?

היו תקופות בעבר, שמאד זלזלתי בעצמי, לא אהבתי את מה שראיתי
במראה ובעצם החלטתי להתעלם ממנה, התפשרתי בהרבה מאד תחומים,
כי לא האמנתי בעצמי, ביכולות שלי, באופי שלי, במה שיש לי לתת,
כאישה, כאם, כבת, כמאהבת, כאשת מקצוע.

היום אני מביטה במראה ומחייכת (לפחות רוב הזמן), בכל הקשור
לעבודתי, אני מאד מאד מקצועית, יסודית, ואחראית, ולכן בטיפולי
הלקוחות הכי רגישים.
אני מביטה בבת שלי, ורואה עלמת חן, יש לה את הקשיים שלה,
את החולשות, והבעיות, אבל אני איתה, מעודדת ומחזקת, ופשוט
שם עבורה כל פעם מחדש, משהו שהייתי צריכה ללמוד להיות, יש מאין.
את נישואיי נטשתי מאחוריי לפני למעלה מ 10 שנים, בלי להביט לאחור,
(לפחות עכשיו כבר לא בזעם) הצלחתי לחפור לי בור, אבל גם הצלחתי
לצאת ממנו, לא בלי נזקים וצלקות. אבל הצלחתי, וכל יום אני רואה מחדש, איזו בחירה טובה זו הייתה.

היום אני עומדת בפני בחירות חדשות, יש בתוכי מעין מלחמת עולם קטנה.
יום יום אני מקבלת אישורים שהייתי צריכה לבחור כבר מזמן, אבל אני
מתמהמהת, לא יודעת למה, שהרי אינני מפחדת משינויים, להפך,
אני תורמת להם שייקרו כאשר הדבר נחוץ.

אולי כי אני רואה בחירה אחרת ככישלון בבחירה המקורית? האם אני לא
בוחרת אחרת בגלל שאני רואה את הבחירה המקורית כטעות?
ואם כך הדבר, האם עלי המשיך להתגלגל באותו המסלול
רק כי אני לא רוצה להודות בכך?
האם זה באמת חייב להיות כך?

אני חייבת לעצמי חיים בריאים יותר
אי לכך ובהתאם לזאת, עלי להמשיך במלא המרץ, ואולי אף להגביר את הקצב

ולמצא לי עבודה חדשה.

לפעמים עולה מידי פעם השאלה ביני לבין עצמי, ביני לבינו, או ביני לאחרים,
"מה אני מחפשת?"
והתשובה התמיד ברורה היא "אני לא יודעת"
מצד אחד אני והוא יחד כבר כמעט 4 שנים, של ירידות ובעיקר עליות,

של למידה הדדית ואישית, של גדילה, בעיקר שלי מול עצמי.

לאחרונה תוהה יותר ויותר אם המסגרת הנוכחית קטנה מידי למידותיי,
ואם כן, מה אז? לוותר עליה ולחפש אחרת? לשמור עליה כמו שהיא
ולחפש אחרת במקביל? לשמור עליה בשינויים ולחפש אחרת
שתחליף חלקים, או מה?

והרי לכם דילמה, אני אוהבת אותו זה ברור, הוא אוהב אותי גם זה ברור,
עבורי הוא היחיד, ואני מתקשה לראות את עצמי מנהלת עוד מערכת
במקביל, מצד שני אני לא היחידה בחייו כך שמן הסתם יש עם זה את
האילוצים והקשים הנילווים לכך.

אז מה הלאה?

מצד אחד לא רוצה לוותר על הקיים, מצד שני הקיים לא תמיד מספק.

מצד שני תוהה האם לא הגיע הזמן לחפש לי מערכת שבה אני אהיה
הפריימירי. אבל האם זה בכלל מתאים לי? הייתי שם בעבר,
זה לא החזיק מים. ואולי זה רק בגלל שלא הייתי עם מה שמתאים לי?
אז מה מתאים לי?

הוא תמיד שואל אותי איפה אני רואה את עצמי עוד 5 שנים,
ואני תמיד עונה "לא יודעת" כי אין לי תוכנית חומש,
אני עסוקה מידי ביום יום מכדי להרים את הראש ולהביט קדימה.

זה מוזר לחשוב על תיכנון העתיד, כי העתיד כל כך לא בידיים שלי.
ולא משנה כמה אתכנן, העתיד מביא איתו את מה שהוא רוצה, וזהו זה.

זהו בנתיים, אנחנו אולי רק בחצי הדרך לראש השנה ולחשבונות
הנפש שהיא מביאה איתה אבל גם ניסן הוא ראש השנה.

אז מועדים לשמחה.