שינויים

היא נוגעת בי מכל הכיוונים, ממלאת אותי
אני מרגישה כל כך מותשת, העיניים דומעות, כואבות, אני לא זוכרת,
מתי עבר עלי שבוע כל כך קשה או יום כל כך קשה, כאילו הכל קם נגדי,
וכל כובד משקלו מונח על כתפי.

מנסה למצא רק רגע נחת, קצת תחושה של אושר רגעי, מרגיש כמו ממש
מעבר להשג ידי, רק עוד קצת, אבל זה קצת יותר מידי.

ישבתי לשמוע את רביץ "סוף לסיפור" גירסה ראשונה שקטה, נותנת לפסנתר
ללוות בחן וברגש, שנמסים אל תוך הלב. גירסה שניה עשירה, תזמורת
שלמה, בעיקר כלי קשת, וחליל שנשמע לי שובב יותר מכל דבר אחר, על
אף העושר המוזיקלי שמביאה איתה התזמורת הפילהרמונית, על אף השירה המדהימה של רביץ כאן וכאן
אני אישית מעדיפה את גרסת צוותא, אבל שווה כך או כך להקשיב לשניהם.

ולקינוח גרסה קצת יותר חשמלית



שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת
המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
.....
גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
.......
וסוף לסיפור.

(מילים: יענקל'ה רוטבליט)

השבוע לקחתי את הבת שלי לקניות של לפני החג.
בעגלת הקניות היא הניחה את כל הבגדים שמדדה ומצאו חן בעיניה.

ישבנו יחד וחישבנו עלויות,
אמרתי לה שאני יכולה להרשות לה לקנות רק מחצית מהסכום, ועליה לבחור מה היא הכי רוצה.
היא חשבה ומיינה, ולבסוף בחרה רק את מה שהכי מצא חן בעיניה, ועל אף שנותר לה עוד לבחור עד הלימיט,
היא הסתפקה במה שבחרה.

המשכנו הלאה, לחנות הנעליים, גם שם היו לי כמה בחירות, עניתי שהיא יכולה לבחור בין לקחת
את כל מה שבחרה, ולוותר על הספר שרצתה לקנות, או לוותר על משהו
לטובת הספר.
היא בחרה לוותר, ולקנות את הספר.

ילדים, הם לוקחים מאיתנו המון, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.
הם יורשים מאיתנו מידע גנטי,
וגם "זיכרונות" הם מחקים אותנו, אנחנו המודל, לפיו הם בונים את עולמם לטוב ולרע. לפעמים הם רוצים
להיות הכי שונים מאיתנו, לבעוט בכל מה שאנחנו כהורים מייצגים, אבל עדין הם שואבים את הראיה שלהם
מהמתווה שהנחנו לפניהם.

ולי היה רגע של נחת (וקצת הרבה יותר) מנסיכת הבית שלי.

מה עושים עם כמות מסיבית של תסכול?
לאן לוקחים אותה?
מה עושים איתה?

מה קורה כאשר מנסים להגיד למישהו משהו
והוא שומע דברים אחרים?

ואיך זה תמיד יוצא שאני מוצאת את עצמי בעמדת מגננה
כאילו אני לא בסדר?

מאד מאד קשה לי לקום ולדבר ולהוציא החוצה
מאד קל לגרום לי להתכנס חזרה פנימה ולשתוק.

אם כבר פתחתי את הפה ודברתי, למה כל כך קשה לקבל
שכך אני מרגישה? או שכך אני חושבת?

הכל מציק לו והוא חסר מנוחה, לא יודע אם לשכב או לשבת, לשתות או לא. הוא מצליח להרדם קצת,
אני שומעת אני נשימתו נרגעת. אני מפחדת לגעת בו, שוכבת לצידו, דוממת, נותנת למחשבות לרוץ קדימה,
ייתכן שנרדמתי, ייתכן שחלמתי, אבל הוא עמד שם למרגלות המיטה אוחז בידו כרית,
"את ישנה על הכרית שלי, אני לא מצליח להרדם" ידו מלטפת את שערותיי, אני מתיישבת,
מוזר איך הכל נמצא פתאם בגובה הנכון, אני מנשקת אותו, לוקחת אותו לתוכי,
ער וחי כמו במיוחד עבורי. וכשהוא מרווה בי את צמאונו וצמאוני, הוא מלטף את שערי,
ושב ומניח את ראשי על הכרית מכסה אותי.

"אני אוהב להרגיש אותך מתעוררת" הוא לוחש לי, "אני אוהב לחוש את הקסם,
את הגוף שלך רותח עבורי, בגללי" הוא אוסף את פניי בידיו, ומנשק אותי, מנשק ומנשק
כאילו לא נישק אותי מעולם, כאילו תכף תבוא הנשיקה האחרונה, כאילו, היה צוללן,
שכרגע עלה לפני המים אחרי צלילה ארוכה קצת יותר מידי.

אני לא יכולה להסביר את זה או לתאר, אפילו לא לעצמי, זה פשוט נמצא
שם, חי ובועט ונושך וקיים.

ציץ ציוויץ מי צייץ?
זו ציפור פה על העץ?

"מפתיע איך גופך כל כך מוכר
ואיך נוגעת נפש בבשר
מגע כזה לא יתואר
אף פעם לא היכרתי בעבר "

וכל מילה נוספת מיותרת

ההרגל והשיגרה כמו לא נוגעים בנו,
אני מסמיקה עד שורשי שערותיי בגללך, כל פעם מחדש.
כל פעם מחדש הרעד עובר בי למגע ידך, והחום מתפשט וממלא אותי.
אתה מביט בי כל פעם מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה בה עורי נחשף אליך.
וכל פעם מחדש אתה לומד את גופי חוקר אותו, חודר ומרטיט.

אני חבוקה בך, אתה מצמיד את גופי אל גופך, מצמיד את פניי אל חזך. אצבעותיך חולפות, לפעמים מלטפות לפעמים צובטות, או חובטות. אתה מתיישב הופך אותי על הבטן, ומלטף אותי, לראשונה, מכף רגל לאט לאט, מפיק ממני אנקות, אתה בזווית ראיה מעולה לראות לתוכי, לראות מה שהמגע הזה שלך מחולל בי, מוציא ממני. מצייר עלי, מייסר אותי בעונג של כמעט, בעונג שכמעט בלתי נסבל.

כל פעם מחדש, אתה רואה את הניצוץ הזה שנדלק בעיני, הוא נשקף אלי גם מעיניך. כל פעם מחדש אתה מצליח להטיס אותי מעלה מעלה, כמו עפיפון, ברוח הקלה. כל פעם מחדש אתה מעיר בי תחושות שלא ידעתי שקיימות או שחשבתי כי איבדתי מזמן.

כל פעם מחדש אני מעירה בך תחושות, תשוקות, רגשות. כל פעם מחדש אני מאיצה בך את הדופק. כל פעם מחדש אני מעירה בך את הפרא שבך, את השובב, והמהתל. כל פעם מחדש אתה החתול האכזרי והמרושע כל כך אל הטוויטי התמים והמתוק שאני. כל פעם מחדש אני מסעירה בך את הדימיון ומלהיטה בך את הדם.

כל פעם מחדש אני ואתה יוצרים ביחד קסם מופלא, קסם שהוא שלי ושלך.

אתה מביט בי, מתארגנת, מתרוצצת סביבך, לפתע אתה מושך אותי אליך,"את לבושה מידי, וממש לא איכפת לי אם קר", אתה שולח את זרועותיך מתחת לחולצתי, חולף על גבי, ומסיר את החזייה, עוטף אותי, מצמיד את גבי אל חזך, ומועך את שדיי בידיך. "ככה יותר טוב" אתה לוחש בעודך צובט אותי בחוזקה. אנקה נמלטת מפי, הדופק הולם באוזניי, אני נשענת לאחור, מטה את ראשי קרוב אליך, נושמת אותך, צמאה לנשיקתך, עורגת לה, אך אתה משחרר אותי, מורה לי להמשיך היכן שהפסקתי, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לחזור אל תוך זרועותיך, לחזור אל נשיקותיך, אל החום הזה המתפשט בי בגללך.

לוחשת לך "תנשק אותי בבקשה" ויודעת שברוותך את צימאוני, הנך מרווה את צמאונך, שהתשוקה הזו שבוערת בי, בוערת בך.

לפעמים היא פראית, לפעמים מאופקת, לפעמים מתפרצת, לפעמים מרוסנת, מטפטפת, שולחת קריצה, מתגרה, מסעירה, מעוררת ומעירה, ומשאירה את שנינו מתנשפים, חבוקים, מסדירים דופק ונשימה. ככה בדיוק אני ואתה.

לפעמים הוא מתנגב מאחורי נושך אותי בעורף, מתגלגל במורד עמוד השידרה, ושולח זרועות כמו תמנון, ועוטף אותי, חודר לתוכי דרך כל פתח אפשרי. יש נקודות בהן הוא משאיר חום, יש נקודות שמרגישות אחריו קור חד, לפעמים זה פוצע כמו נייר, לפעמים רך ועוטף כמו שמיכת קשמיר נושנה ומוכרת, זאת שהריחה המתוק כלכך, זורק אותך מייד למחוזות ילדות יפה.

כל כך הרבה פנים וגוונים יש לו לגעגוע הזה, ולפעמים אני תוהה אם הגעגוע הוא לך או לרעיון של מי שאתה עבורי? האם הגעגוע הוא ליד שלך, שבמגעה הקל ביותר על עורי, מסוגלת לגרום ללחלוחית להרטיב את ירכיי? או אולי לקולך החם הלוחש באוזניי מילות ערגה ואהבה המאירות לי ישר לתוך הנשמה? האם זה בכלל משנה?

זוכר את אינספור הפעמים בהם צחקת עלי? אמרת שאני מתגעגעת אליך עוד בטרם הלכת, שאני מוטרדת מהאין, ולא מאפשרת לעצמי להנות הנאה מלאה מהיש. עסוקה בלחשב את הדקות שחלפו ואת אלו שנותרו במקום להרגיש את העכשיו והכאן. ואולי זה שנים של רעב שאף שנות שובע לא יוכלו למחוק את האפקט שלהן.

אז מה אם רק הרגע נפרדתי ממך, אז מה אם רק לפני דקה שמעתי את קולך, הגעגוע שם, חי וקיים. וזו תמונתך שתלויה לי על לוח הלב, ולוחשת לי שאותי אתה אוהב.