שינויים

אתי זה הצחיק!

- "איפה את?"
- "בדרך מהשולחן שלי למטבחון"
- "יופי! זו היזדמנות מצויינת להתעלל בטוויטי, וללחוש לו באוזן כל מיני דברים מביכים".
- "אתה הרי יודע שזו התעללות גמורה, ואני מתנגדת לה בכל תוקף"
-"כן, אני יודע, אבל זה כייף לראות אותך מסמיקה"

הוא לוחש לי לתוך הנייד, ואלמלא הייתי יודעת שהוא בכלל באוטו בעיר אחרת, הייתי בטוחה שהא מציץ עלי מאחורי הקיר או לפחות דרך מצלמה ניסתרת הממוקמת אי שם במבוך המשרדים.

-"וזה עוד יותר כייף, לראות אותך מחייכת לעצמך חיוך דבילי, כך שכל מי שרואה אותך, מנחש בדיוק מה מהות השיחה".

ואני מנסה בכל כוחי למחוק את החיוך הדבילי הזה שהוא מדבר עליו.
ויודעת שזה מאבק אבוד מראש, ויותר גרוע מכך, שהוא מנהל אותי כך מרחוק בלי שום מאמץ בכלל, ובלי להגיד בעצם מילה אחת, אלא רק לשתול בדימיוני הפורה את עצם הרעיון, או ליתר דיוק לעורר את הזכרונות.

היכולת המופלאה הזו, לגעת בי מרחוק לפרוט עלי כמו על כלי נגינה ישן מוכר ואהוב, יש בה הרבה מאד כח. יש משהו משכר בכח הזה, בידע שאתה יכול במילים לנווט אדם למקום מסויים. בידיים הלא נכונות אפשר בקלות לקחת את הכח הזה למחוזות לא בריאים. ומתוך ההבנה הזו, לדעת, שהאיש שמולך יודע להשתמש בכח הזה בלי לנצל אותו, זה בעיני הקסם שבשליטה.

ההאנגר קר להפליא, מדהים עד כמה אילת יכולה להקפיא לאדם את העצמות.
לבמה עולה אשה דקיקונת, שמה הוא Youn Sun Nah, דרום קוריאנית, בחיים לא הייתי נותנת לה 42. היא מחזיקה כלי קטן בידיה העדינות, ומפיקה צלילים קסומים. היא פותחת בגירסה שלה לשיר מ"צלילי המוזיקה". הדברים הקטנים שהופכים יום עצוב להרבה יותר נעים. התחלה הולמת לשלושה ימים של פסטיבל ג'ז מעניין, מרתק, עם רגעים לא מעטים המרחיבים את הלב והנשמה.

אני חושבת על כל הדברים הקטנים, בחיי, שהופכים אותם ליותר יפים. אני חושבת על משפטים קטנים שנאמרים לי, ולוקח לי זמן עד שהם שוקעים פנימה. לדעת לקחת פנימה את הטוב ולסנן החוצה את מה שעושה רע.

דן מלווה את חיי כבר לא מעט שנים, הן כחבר טוב, והן כאדון. היחד הזה עבר הרבה מאד, ואני מניחה שעוד יעבור, אבל הוא אחד האנשים הבודדים, שמנסה ואף מצליח להפוך את חיי להרבה יותר נעימים ויפים. כך שבעיני זה היה הרבה יותר מקסום, לשבת ביחד, מול הבמה ולראות ולשמוע את השיר הזה, ולחשוב על כל מיני רגעי קסם שכאלו שצברנו לנו יחד.

אתמול עבר עלי יום מוזר בהחלט.

הוא התחיל בפסיעה נעימה עם חברה לעבודה.
הגענו למעבר חצייה ואחר מבט זהיר התחלנו לחצות.
נהג מכונית שהגיחה במהירות יחסית מתוך חנייה
היה עסוק בלהסתכל לכיוון ההפוך מהכיוון שאליו נסע,
ופספס אותנו המילימטרים.
יד זריזה ואינסטינקט בריא, העיפו את חברתי אחורה
בשנייה שקלטתי אותו, טס לעברנו בגובה נמוך.
הטמבל אפילו לא טרח לעצור, אלא המשיך בנסיעתו כמו כלום.
העובדה שהיה שם מעגל תנועה ותמרור האט ותן זכות קדימה.
לא ממש מהווים סיבה לנהוג כך נכון?

אבל אפילו הרעמים החזקים מאד שהעירו אותי כמה פעמים
הלילה לא מעניינים לי.
פסטיבל הג'ז באילת דווקא כן.

להתראות לכם, וסופ"ש חמים ונעים.

איזו דמות מצויירת אתה?

"באגס באני? או אולי טום וג'רי?
בוא לבדוק איזו דמות מצויירת אתה ומה זה אומר עליך."


כן, אני מודה, קצת שעמם לי היום בעבודה, בעצם שעמם לי כל כך,
שהגעתי עד לפינה האיזוטרית הזו, שהבטיחה בלחיצת כפתור או שתיים לבשר לי איזו דמות מצויירת אני.

כאילו שלא ידעתי, ובכל זאת, אתם יודעים, מבחנים אמיפריים יכולים לבסס
או חלילה לשלול ממני את זכותי הטבעית וההיסטורית להיות

טוויטי

תוצאות המבחן היו:

רוב תשובותיך 2-אתה ג'רי (מטום וג'רי).
מבחוץ אתה נראה מתוק,מקסים וביישן,אבל בפנים מסתתר בן-זונה קשוח שיעשה הכל כדי להשיג את מטרתו. בדיוק החומר ממנו קורצו כל כובשי הלבבות למיניהם.

אני חושבת שזה הכי טוויטי שרק טוויטי יכול להיות 😄
חתול
הזהר
הטוויטי ואולי אפילו הזקנה והמטאטא מאחוריך!

הפרופיל שלי סבל מהזנחה רבה לאחרונה.
מחקתי את כולו, והוא נשאר גלמוד ועזוב, עירום ועריה.

היום מצאתי סוף סוף משהו שהדליק אותי
ועשה לי נחמד וחייך אותי.

אז הנכם מוזמנים להציץ.

אתה משתעשע בחבל שידיך אוחזות, מריח אותו עמוק, יש לו ריח מיוחד, ותחושת החיספוס מדגדגת את האצבעות, אתה מודד את האמצע, ויורה הוראות, תשבי, תקומי, זוזי לכאן, תסתובבי, תרימי, תחזיקי, לא לזוז ותורידי. וכשאתה מביט במעשי ידייך, אתה רואה טוויטי אסור היטב, בחבלים אותם קשרת סביבו, חבלים אשר משאירים סימנים יפייפים, אדומים על עורי הבהיר.

בתוך החבלים הללו אני מרגישה שלמה, אני מרגישה שלווה, יש בתחושת הכאב הזו, הרבה עונג, אתה הופך אותי, ומסובב אותי, משנה אותי לרצונך, ואני איתך, מתמסרת למגע שלך בתוכי.

ואין זה משנה כלל, שהכבלים הקושרים אותי יותרו עוד מעט, כי הכבלים שמחברים ביננו, אלו הקושרים את ליבי ולבך, את נשמתי ונשמתך, כרוכים וקשורים היטב זה בזה, בקשר הנסתר מן העין אך גלוי אל הלב.


אוהבת אותך חתול מרושע.

למרבה הפלא, ואולי לא, תקשורת היא לא בדיוק משהו שהתברכתי בו במיוחד. למרות היכולת הלא רעה שלי לבטא את עצמי, הן בכתב והן בעל פה, כשזה מגיע, למה שעמוק עמוק בפנים, אני לרוב נאלמת דום. שומרת את הכל בבטן.

קשה לי לפעמים להביע החוצה את מה שקשה לי, את מה שמפריע לי, את מה שהייתי רוצה שימשיך ומה שהייתי רוצה לשנות. וזה די גרוע. זה תוקע אותי בהרבה מקומות. בכל תחומי החיים.

מידי פעם יש לי הבלחות קלות, כמה יחידי סגולה שאני מצליחה לדבר איתם קצת, מאד קשה למצא, אדם שיצליח להבין ולפרגן לי את הבחירות שלי, שיבין מהיכן אני באה, יהיה קשוב, ולא שיפוטי. כי לפעמים או ליתר דיוק לרוב אני נוטה לשפוט את עצמי, בעיקר לחומרה, ולכף חובה. אני לא סלחנית כלפי עצמי.

מצד שני מרגע שהתוותי לעצמי דרך, אני עקשנית כמו פרד, ואני אמשיך בה, גם אם כל העולם ואחותו יקומו על רגליהם האחוריות ויוכיחו לי באותות ובמופתים כי שגיתי, אני חייבת להגיע לבד אל המסקנה הזו, בכוחות עצמי, בעשר אצבעותיי, וגם לשלם על כך מחיר אם יידרש.

לפעמים, לפעמים אפילו אני לא ברורה לעצמי, אז איך אוכל להבהיר את עצמי למי שמולי?

בשיחותיי עם החתול כשכתבתי את הרשומה תג מחיר
הוא טען ובצדק, שהעלתי נושא נוסף אך לא נתתי לו מספיק במה, והוא ראוי לכך.

בפוסט כתבתי כך:
"ושאלה יותר קשה יש לי לאדם ממול, אם אתה יודע שמולך אדם כזה, האם יותר נכון, לא להכנס למערכת כזו מתוך ידיעה שהנך עלול לגרום יותר נזק מתועלת, או במידה וזהית את הסימנים מאוחר מידי לעצור את הרכבת הדוהרת."

לרבים מאיתנו, קשה לחשוב בשניים, אני רגילים להיות קול אחד ויחיד.
"מה אני רוצה, מה אני צריך, מה לי טוב או לא טוב. איפה לי קשה, מה לי חסר. הורים לילדים יטענו כאן בחום, שמרגע שנולדים לנו ילדים, זה משתנה, ואנו חושבים עליהם יותר מאשר על עצמנו, אני חושבת קצת אחרת, אבל לא כאן הדיון.

ברגע שאנחנו נכנסים לתוך זוגיות, אנחנו צריכים לקחת אדם נוסף בחשבון במערכת השיקולים שלנו, לראות באמת את הצד השני שבמערכת, ולמרות שבססמאות זה נשמע נפלא, במציאות זה קצת קשה. ביחוד כאשר אלו שמולנו לא ממש נוהגים לדבר בפתיחות על מה שהם חושבים או מרגישים, ויותר מכך, אולי עסוקים בלדברר לנו את מה שהם חושבים שאנחנו מעוניינים לשמוע, ולא את האמת.

מתוך כל אלו עולה בי השאלה, עד איפה האחריות שלנו מגיעה? האם אני לוקחת 100% אחריות על עצמי ו50% אחריות על החלק שלי בזוגיות שלי, או שאני מסתכלת מעבר לכך, ובודקת לא רק את עצמי, אלא גם את מי שמולי. האם יש דבר כזה "המבוגר האחראי" בתוך מערכת יחסים? האם יש לי את הזכות, ויותר מכך האם יש לי את החובה לחשוב במקום הצד השני ולקבל החלטות עבור הצד השני? אם אני יודעת שהצד השני נכנס למערכת מהשיקולים הלא נכונים (ומי זה שקובע שהם לא נכונים?) או אם אני יודעת שהשארות במערכת אולי עושה לי טוב ונפלא אך היא פוגעת בצד השני שמשיקולים שונים בוחר בכל זאת להשאר, האם אני צריכה להיות המבוגר האחראי? ואם כן במה זה כרוך?

ובתוך כל זה עולה בי מנגד השאלה, והיכן הכבוד וההערכה שלי למי שמולי, האם אין כאן דריסת רגל מבחינתי או אפילו זלזול במי שמולי? הרי יש מולי אדם מבוגר, שיכול ומסוגל לחשוב עבור עצמו, ולקבל את ההחלטות שלו בעצמו, ולקחת עליהן אחריות, גם אם הן מוטעות עבורו. ואם הן מוטעות לשלם עליהן את המחיר.

היכן בעצם עובר גבול האחריות הזה? והאם המצפון שלי יהיה שלם כשיגיע החשבון לשלם?

אותי זה שעשע בצורה מטופשת לחלוטין