שינויים

עוצמת את עיני

מוצאת בתוכי שלווה

חיוך

ובאותה המידה תחושה של

דברים שחייבים להעשות

התחייבות שקבלתי על עצמי

ויודעת שם בסופו של יום

אהיה הכי אני.

הזמן מתקתק את עצמו בלי להרגיש
ושיחה שנדמתה בת שעה
היתה בת למעלה מפי שתיים.
ושאלות שנדמו כהרים,
התבררו כצל זריחה.
ויום חדש האיר
על הכל,
וזרח בקצה החיוך
שהשקיט סערה.
בקשתי להכנס אל מכונת הזמן,
לשייף בדרך קסם
את הגדרות,
לשוב למקור.
ואני יודעת בתוכי
זו אני.
ואי שם ישנו מקום עבורי.

לאדון
לאיש
לאדם
לגמד והפונפון

סוף סוף מישהי מיוחדת מסתובבת גאה עם קולרך על צווארה

מיטב הברכות והאיחולים
שתמיד ילוו אתכם ריחות פריחת ההדרים

שתמצאו את אושרכם ליד הערוגה

אני מחוייכת עבורכם

אוהבת

היום בבוקר עלינו לבית החיים. לא להאמין שכבר עבר שבוע.
ביום ראשון שעבר בשבע בבוקר הוא החזיר את נשמתו, ביום רביעי היה אמור לחגוג 57.
והיום בתשע וחצי בבוקר עת רוח מקפיאה נשבה מן הים, נאספנו סביב הקבר, זרי פרחים עדין היו מונחים על תלולית העפר. חלקם נראו כאילו אך נקטפו לפני מספר שעות ולא למעלה משבעה ימים.
אפילו הדבורים שריחפו מעל התבלבלו.
בחלקה הסמוכה נאספו רק 9 אנשים, אז אבי השלים להם מיניין.
ואילו אנחנו, היינו בשקט יכולים למלא מיניבוס גדול ועדין היינו זקוקים לעוד אחד.
אמרנו משניות על קברו, אחת עבור כל אות בשמו ועוד 4 עבור המילה נשמה.
בניו אמרו קדיש ורעד בקולם.
אחותי בכתה על כתפי.
ואני?
לי עדין לא ברור כלום.

מה שהרגיז אותי היום היו הזבובים.
אלו חרקים טורדניים ביותר.
אולי חיוניים אך ללא ספק טורדנים.
עוד בטרם הגיעו כולם, עת ניצבתי בשקט מהרהרת, מול תללית העפר הרכה מכוסת הפרחים, הם ניגשו אחד אחד מהססים.

- "את מהמשפחה?"
- "מממ כן"
- "אני כאן עושה מצבות יש כאן הרבה (נו ברור, זה בית החיים) הנה כרטיס."

ומיד אחריו ניגשים שני ושלישי ו....
וראיתי אותם קודם מסתובבים מרחפים סביב.
כעת הבנתי למה....
זבובים.

היא יושבת על מרפסת ביתה
רק היא והחתולה, בודדה
שם על כסא הנדנדה
לוגמת עוד לימונדה מהכוס הגבוהה
מעלה עוד עין במסרגה
היא רוקמת חלומות
מעלה היא זיכרונות
מזמנים
אחרים
רחוקים
היא עוצמת את עיניה ושבה אל המראות
אל העיניים השחורות
הן היו שופעות אור, טובות
היא נזכרת איך טבעה בתוכן
איך נמסה בגללן
לפני שנים....אז....מזמן....
היא עדין חשה
את הצמרמורת חולפת בגבה
את פרפורי ליבה
את הכאב המתוק באותה הנקודה....
אבל כעת היא כאן...לבדה....
רק היא והחתולה
היא מלטפת אותה
ומעיניה התשושות נושרת דמעה
קטנה
יחידה
חידה
עד היום היא אינה מבינה
מה קרה?
מה אירע?
היכן הוא עכשיו אהובה?
היא יושבת כאן כמו ממתינה
כאילו עדין מחכה
לראות את דמותו בשביל הגישה
מרגישה לפעמים כל כך טיפשה
הרי היא הסבירה, כתבה,
אליו שלחה, רצתה שידע
אך...הוא לא אמר מילה
מאז אותו לא ראתה
הוא לא בא
הוא לא התקשר
נעלם כך בלי שום הסבר...
היא זוכרת ימים מאושרים
רגעים יפים, פשוטים
היא זוכרת את הפעם הראשונה
בה אחז בידה
מוביל אותה אל הרחבה
בריקודו, בתנועותיו, סחרר אותה
סחרר את ראשה
בין זרועותיו היא כמו ריחפה
צעד, צעד, עם כל תנועה
הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד עולמה
היא עוצמת את עיניה
עדין יכולה לחוש את מגע שפתותיו על שפתיה
עדין יכולה לחוש איך ידיו מלטפים את חמוקיה
ריחו, חום גופו בין סדיניה
ואז
ערב אחד
אי הבנה
ויכוח דברים נאמרים
מריבה בין אוהבים
היא סובבה את גבה
והלכה
קיוותה כי יקרא לה
יאמר סליחה
הו, גאווה ארורה...
כעבור יומיים
בשעות אחר הצהרים
הגיע טלפון בהול מהחווה
אימא שלה
במצבה חלה החמרה
שובי הביתה
שובי במהרה
היא הרגישה קרועה
האם להתקשר לאהובה
למחול על כבודה?

היא ארזה מזוודותיה
נסעה לחווה
לבית הוריה
הייתה שם לילות וימים
להיות עם אימה ברגעיה האחרונים
אחרי הלוויה נסעה חזרה לביתה
מכרה את דירתה ארזה את חפציה
ושבה לתמיד לחווה
כל אותו זמן ממנו לא שמעה
אותו לא ראתה
לא הבינה את פשר הדממה
היא אליו צלצלה
אך הוא לא ענה לא היה
כתבה, שלחה
ונסעה
הימים הפכו לחודשים
החודשים לשנים
היא העסיקה עצמה
המשיכה בעבודתה
יצאה הכירה
ואפילו התחתנה
אך אותו לא שכחה
וכעת היא כאן עברו 40 שנה
והיא כבר לא אותה אישה צעירה
מלאת חיות נעורים רעננה
את בעלה לפני שנים קברה
את שני ילדיה באהבה גידלה
וכעת הם נשואים
גרים במקומות אחרים רחוקים
יש לה תמונות של הנכדים
יש לה זיכרונות מתוקים
אבל כעת היא יושבת על מרפסת ביתה
רק היא והחתולה, בודדה.
מעלה זיכרונות משנים אחרות
רחוקות
השמש מתחילה
לשקוע לה לאיטה
השמים נצבעים בגוונים
אדומים, סגולים, כתומים.
ולפתע צללית מופיעה
מתקרבת לאיטה על שביל הגישה
זה מוזר היא מהרהרת בליבה
איש לא אמור להגיע כעת לחווה
רוח קרירה
מרעידה
עוברת, חולפת בגבה
מיהו ההלך הקרב לביתה
מיהו הפותח את שער הכניסה
היא בו מביטה
הוא מביט בה
מכחכח בגרונו
סליחה....
אולי גרה כאן....?
שמה ...שם נעוריה משכבר
הוא קרב אל הבית המואר
משהו בפניו לה מוכר
מנין היא מכירה את הזר?
היא הכניסה אותו ביתה
הציעה כסא, כיבוד ושתייה
הוא התיישב שאל לשלומה
מי אתה? שאלה
תשובתו השאירה אותה המומה
אתה?
מכיסו בידיים רועדות הוציא מכתב
צהובים מזוקן היו דפיו
אני... את מבינה....
קראתי אותו רק לפני עשרים שנה
כעסתי...לא הבנתי...
לא רציתי לשמוע לראות
לא ידעתי לאן פני מועדות
אליך התקשרתי ואת לא ענית
אליך נסעתי ואת לא היית
הבית נמכר
ואז הבנתי שלבקש ממך סליחה כבר מאוחר
לא ידעתי מה קרה
למה עזבת את הדירה
כעבור שבועיים קבלתי את מכתבך
אך פחדתי לשמוע את אשר על ליבך
חשבתי שאותי עזבת
שאת הדלת על אהבתנו טרקת
פחדתי מהמילים הקשות הכואבות
שודאי חיכו לי בתוך השורות
אז את מכתבך הסגור הנחתי במגרה
כעבור כמה שנים הכרתי בחורה
התחתנתי איתה
נולדו לנו ילדים
ואז לפני שלושים שנה
פתחתי את אותה המגרה
מצאתי את מכתבך הסגור
וקראתי את כל הסיפור
הבנתי את טעותי המרה
הנוראה
אך לא הייתה כעת דרך חזרה
שנינו היינו נשואים
לשנינו היו ילדים
לא ראיתי טעם להרעיד את הסירה
לשנות את הבחירה
היא את עיניה עצמה
עמוק נשמה וקמה ממקומה
ניגשה אל הכוננית הספרים
והביאה שני אלבומים
תמונה שלה בצעירותה
ותינוקת בידה
ואחר תמונה של בחורה, עלמה צעירה
תמונה של כלה בחתונתה
ואז תמונה שלה עם משפחתה
ולאחר שתיקה ארוכה אמרה
החלטות שהחלטת לבדך
במחיר יקר עלו לך
כי אלו התמונות של הבת שלך

היא אולי רוקדת לבדה
אך כבר לא מרגישה אבודה
היא שואבת כוחות
נושמת את הצלילים
כבר לא בורחת רחוק
למקומות אחרים
המנגינה באה מתוכה
כאן היא שואבת את כוחה
חופשיה ברוחה
קלילה בנשמתה
העולם פרוש לרגליה
והיא שותה ממנו מלא לוגמיה

בימים האחרונים אני במוד די נוסטלגי.
חזרתי לתמונות מימי התיכון.
לחברים מפעם שמאז נעלמו בתהומות השכחה.
אחת לכמה שנים נתקלים בפרצוף מוכר מאי אז.
אך רובם אבדו, התפזרו ואינם.
כל חברי הם חברים לרגע.
באים לתקופה לשנה שנתיים שש ואז אובדים, מתרחקים, כל אחד לפינתו ולמעשיו.
יש שמגיחים מידי פעם להזכיר את קיומם, אך נדירים הם.
לכל אחד מהם נדמה היה תפקיד בחיי, או לי תפקיד בחייהם.
ונדמה כאילו שמרגע שתפקידי או תפקידם בחיי תם הם התאדו להם לאיטם.
אך בצמתים חשובים בחיי הם היו ונגעו ועזרו.
כשהתגרשתי למשל, צץ בחיי יש מאין אדם יקר בתקופה קריטית בה הייתי זקוקה לאדם טוב מבין ואוהב הוא היה שם הוא ליווה אותי צמוד כמעט שנתיים, ואז הוא נסוג אחור והתמקם לו אי שם ברקע, תמיד זמין עם אוזן קשבת או חיוך, אך מניח לי לצמוח, להמשיך לבדי בדרכי.
אנשים אלו, אנשים נפלאים ויקרים אלו ישארו תמיד בליבי, יאירו אותו בלהבות נר אמיצות, בחשוכים שבלילות. תמיד אכיר להם תודה, תמיד אזכור אותם בחיוך בחום ובאהבה.
תודה

שירה חדשה
בוקעת ועולה
מפלסת את דרכה
הדרך קשה
לא בנויה
לא סלולה
הרבה מהמורות
ירידות ועליות
דרך צלחה
בסוף תשיג את מטרתך
ושירה חדשה
תעלה ותבקע

בשקט בשקט בכיתי היום
בשקט בשקט ליטפתי היום
בשקט בשקט חיבקתי היום
בשקט בשקט איתך היום

אני ממך רחוקה
אליך קרובה
מבינה
זה נוגע בפחדים הכי גדולים
מוציא ממני כעסים ישנים
על אנשים קטנים
לא ראויים

ואת
את חזקה
את איתנה
צומחת ועולה
זה סוד הכח שלך
ואני אני כאן איתך


נכון אני לא מושלמת.
נכון לפעמים אני ממהרת לשפוט
אני צריכה ללמוד לשאול
לבקש להבין לא לחדול
ואין גרועה יותר מהשתיקה
והבטחה שהבטחתה
קשה לי כל כך קשה

- "יש לך 20 דק` להתארגן ולחכות לי בחוץ אני אוסף אותך"

- "לאן?"

- "דואגת?"

- "ממש לא"

- "אז למה את עוד פה יאללה זוזי!"

כעבור 20 דק` אני נכנסת אל האוטו, מתיישבת, מסתכלת עליך ומאבדת פעימה. מתחילה להרגיש את ההתרגשות מצטברת במעמקי הבטן. ידך נחה באדנות על ברכיי, דרך האריג, שולחת בי זרם של חום, המתפשט בכל גופי. אני נראית נינוחה על הכסא עוצמת עיניים. אך בפנים המחשבות רצות, התחושות סוערות, שאלות. הנסיעה עוברת בשיחה קלילה, על הא ועל דא, מדברים על עבודה, על הכתיבה. ופתאום אתה מפסיק את שטף הדיבור ואומר "את נראית ממש יפה", ואני שמחה כל כך שמחה ,מצאתי חן בעיניך. ובתוכי מנקרת השאלה, לאן נוסעת איתך מה התוכנית שנרקמה במוחך?

המכונית עוצרת אתה מביט בי אוחז בידי, מסתכל בעיני ואומר:

- "את יודעת שאת איתי?"

- "כן אדוני"

- "ואת בוטחת בי?"

- "ודאי אדוני"

- "אני יודע שכשניכנס יהיה לך קצת מוזר, אבל אני איתך, טוב?"

- "כן ברור לי".

ואנחנו נכנסים, אפלולית, יורדת במדרגות של בית אבן ישן, מוזיקה אופפת את הקירות וריח ועשן. עיניי מסתגלות לחשכה.

- "אני כבר חוזר".

לוחש לי, ואני נטועה במקומי, מביטה סביבי, מעלי תקרה גבוהה, ממנה משתלשלות לולאות, וכבלים. אדון מסתובב כשהוא אוחז ברצועת הקולר של כלבתו, שפחתו. אנשים היושבים על ספסלים מרופדים לאורך הקירות. כולם עסוקים בדבר כזה או אחר. או שמביטים על שתי מלכות המתעללות בעבד בסרט שמרצד על הקיר. ואני נרעדת, סופגת.

לפתע אני חשה בידיך על גבי, ואתה לוחש באוזני: "בואי איתי". אני אחריך הולכת, נותנת לתחושה המרגיעה שאתה נוסך בי להשקיט את הלמות ליבי. תופסים ספסל, במה שנראה לי מרכז העולם לרגלי הכסא הרם. המוזיקה אופפת אותי, פועמת בקצב הלב שלי. ידיך עוטפות אותו, מחבקות מלטפות, מתמכרת למגע שלהן.

אתה מלמל באוזניי מילים חמות, מילים יפות, יושבת עם הגב אליך בין רגליך, מוגנת כמו בתוך רחם כמו מסך החוצץ בינינו ובין כל העולם. מידי פעם כמו מתעוררת מתוך שינה מציצה סביבי מסתכלת, ואז שוב חוזרת אל החמימות שלך.

אתה מניח לי רק לרגע, הולכת להביא לנו משהו לשתות, לי בריזר לימון לך רק קולה (כששותים לא נוהגים) אבל אתה מתעמר בי, ואומר שאתה רוצה להיות 100% אתה, בלי טיפת אלכוהול. כי מחכה לי לילה ארוך, ואני עוד תוהה מה יש לך באמתחתך? גם כך אני כבר מרגישה על סף רוויה. המקום, האווירה, האנשים הכל כך הרבה כל כך שונה לי. מרגישה את המבטים שחולפים עלי, יכולה לשמוע עד אלי את הגלגלים שעובדים במוחם. את הגלגלים במוחי. אבל לא אכפת לי, ואתה איתי. חוזרת אל הביטחון של זרועותיך.

ידיך ממשיכות לשוטט על גופי להעיר אותי, להסעיר את דמי. מעסה את צווארי ואת הגב ולאט לאט פולש למטה לצדדים לשונך משחקת באוזני, מצליפה בי, חודרת, פיך נושף הבל חם, נוגס, יונק. מתפנקת מתענגת כחתולה נוהמת. אנקה קלה נמלטת מיפי, "די" אני לוחשת, "אתה מתעלל בי", "אני יודע" אתה עונה "תסבלי". "רוצה שאפסיק?" אתה שואל. ואני עונה "לא אדוני" מתמכרת לעונג שלי. "תורידי" את אמר. ואני מסירה את העליונית נשארת בגופיה השחורה הצמודה שמבליטה היטב כל קפל ועמק ואת השדיים שלי. ואני לוחשת "רק לך" שאני אהיה כך בציבור חשופה? שמישהו כך יגע בי קבל עם ועדה? הנשמע?, ואתה משעין אותי עליך ומועך וצובט ומלטף את שדיי. ואני? אני לא כאן, אני אי שם מרחפת, מתענגת למגע לתחושת הכאב, לצורך שבי, מתמכרת לך. ואתה עושה בי כרצונך.

מידי פעם לשניה קלה אתה מאפשר לי לחזור להציץ בסביבה, עיני קולטת אדם במדי שוטר, עובר, ובידו שוט, והוא מתערבב בין האנשים, ופונה אליו האדון עם הכלבה בקולר ומבקש ממנו את השוט, שלושתם פונים לפינה והאדון שדווקא נראה לא רע בכלל, מצליף בישבנה של כלבתו, בעוד הוא והשוטר מדברים. לבסוף הוא מחזיר את השוט לשוטר, והיא כנועה, מביטה למעלה אל אדונה. יורדת על ארבע ומלקקת את נעליו, והאדון שלה מוביל אותה, לעבר איש אחר שסתם ישב שם ממול, ומורה לה ללקק גם אותו, ואני, הדמיון שלי רץ, איך אני הייתי מרגישה לו היית אומר לי עשי כך. אתה מושך אותי בשערי לאחור, והכאב מעיר אותי, מחזירני אליך באחת. אני מפנה את ראשי אליך מנשקת את צווארך, רוצה לנשק אותך, אך אסור לי, אינך מרשה. מחבקת אותך חזק,ואת שב ומשעין אותי אחור ודוחף את ידיך דרך מחשוף הגופייה, מגשש את דרכך דרך החזייה וצובט בפטמותיי.

עיני עצומות, אני כבר לא בתוך אולם רחב, כבר אין עשרות אנשים סביבי, כעת זה רק אני ואתה. והאצבעות שלך. מרגישה את ידך מגששת אל מתחת לחצאית, מפסקת את ברכיי ועושה את דרכה למעלה אל בין רגליי. ולא אכפת לך מכלום וכולם כאילו רק אנחנו שנינו כאן. אתה מוצא את דרכך לרטיבות שבין רגליי, אל התפיחה הבולטת כל כך, שמסגירה מיידית עד כמה אני חושקת בך, עד כמה אני רוצה אותך. ואני אומרת לך די. ואתה אומר בטוחה? ואני לוחשת "לא.... אבל כולם רואים...." "אני רוצה שתגמרי." "אבל.... אבל... כולם רואים." "שיראו" אתה אומר "כולם מקנאים". ואינך מפסיק לרגע לענות אותי באצבעותיך. מלטף חובט קלות. חודר. ומשחרר כל עכבה. "תגמרי!" ואני... אין בי כוח, נכנעת אליך, נכנעת לתשוקה הבוערת בי ללא רחם. ואני נאנקת באוזניך, ואני רועדת ואני גומרת, וגומרת, וגומרת, וגומרת, ורועדת ונאנקת. ובידך השניה אתה עוטף אותי מחבק חזק. "תגמרי ילדה טובה, תגמרי"

אני ילדה טובה, ואני מאושרת ומרימה ראשי מחזך הרחב, ועיניי נוצצות. מתעוררת מחלום הזוי לחלוטין. ומביטה סביבי בחיוך של עונג. רואה את המבטים סביבי. את אותו שוטר מחייך לעברי מוציא לשון מלקקת. ואני לא מגיבה. ספק קולטת ספק מבינה ספק מפנימה את החוויה שהעברת בי עכשיו. תקנאו אני לוחשת לעצמי בראשי. הלוואי עליכם עונג כמו שחוויתי עכשיו אני. ואנחנו קמים. ואתה לוקח אותי לפינה שבה אוכל לשוב ולסדר את עצמי, להשיב את החזייה למקומה. ואתה אוחז בידי ומושך אותי החוצה אל אויר הלילה הקר. וחשה בעננים. הכל כל כך הזוי, ומופרע וחלומי ושלי. ואנחנו שוב בתוך האוטו נוסעים.