שינויים

הגענו
נכנסים

אני טובעת בחיבוק שלך, אותו למדתי להכיר כל כך טוב.

אני חושבת שגם אתה חש איך המתיחות שבי מתחילה להתפוגג.

לפתע את הופך למעשי, מתיישב על הכסא, פותח את התיק הענק, אני מתיישבת מולך ומרגישה כתלמידת בי"ס. אתה מוציא את הצעצועים החוצה, מבחר ענק של אביזרים שונים ומשונים, לכל אחד מטרה, משימה, השפעה אחרת. לאט אתה עורך לי היכרות עם תיבת ההפתעות. ההשפעה של כל התהליך הזה כמעט מיידית. אני רגועה, נינוחה אך סוג אחר של מתח מתחיל להבנות בתוכי. מתח טוב מלא ציפיה וסקרנות לבאות.

השטיחון מונח על הרצפה, ידיך מושטות אלי, זוכרת את הכללים?

ואני יורדת על ברכיי, על השטיחון לתחילת מסע מופלא,

להיות שלך.

הכל כעת מעורבב לי בזיכרון, אך התחושות ממשיכות ללוות אותי, לחייך אותי, כמו לעלות על איזו קרוסלה נהדרת, בלי שום רצון לרדת לעולם. עוצמת את עייני וחשה את מגע שפתייך על שפתיי, את ידייך האוספות את פניי. אצבעותייך צובטות מושכות מתעללות בפטמותיי. זרועותיך מניפות שוב ושוב מנחיתות אביזר זה או אחר על גופי. שולחות זרמי כאב ועונג.

פחדתי

פחדתי שזה לא יצליח

פחדתי מהכאב

פחדתי לשוב ולחוש את תחושת הקבס שעולה בגרוני ולשאלה המהדהדת בראשי של

"מה לעזאזל אני עושה כאן"
אבל הגוף שלי דבר בעד עצמו, והראה לך יותר מכל המילים שבעולם, יותר מכל התיאורים הכי לוהטים, עד כמה עמוקה הייתה השפעתך עלי. אתה נגעת בי, אתה חדרת לתוכי, לניבכיי נשמתי, רקדת איתי בתאום מושלם כאילו עשינו זאת מאז ומעולם.

ידעת בדיוק היכן ללחוץ ועד כמה ובדיוק מתי להפסיק, שניה לפני שהיה לי יותר מידי. המוח שלך קורא את שלי, נשמתך משתלבת בשלי, והרעידות לא פוסקות, אף כעת.

ואני ריחפתי במקומות עליונים.

רק שאלה אחת ניקרה, עדין מנקרת בתוכי

למה? איך ומדוע זכיתי אני.

תודה לך על כי אתה מאפשר לי לקרא לך

אדוני,

פעמים רבות לאורך השנים האחרונות תהיתי ביני לבין עצמי האם אני באמת נמצאת במקום הנכון לי. ההתנסויות שעברתי היו לרוב מרירות חמוצות, לחלוטין לא מה שרציתי, לא מה שהרגשתי שנכון וטוב לי.
למעשה, היו בי הרהורי כפירה, שאולי אני באה ממקום רע, ולכן אני מרגישה כך, שבי ורק בי האשמה. שאני צריכה להתרחק, לחפש משהו אחר, יותר "נורמלי" אבל המשיכה פשוט חזקה ממני, ההבנה שזו אני, היתה חדה עד כאב.
אז המשכתי לחפש, המשכתי לנסות, וכמו בכל אגדה מודרנית, שם מתחת לאף המתין לו בסבלנות, אדם אחד.

הוא היה בסביבה כמה שנים טובות, למד להכיר אותי כידידה, כאשת שיחה, כחברה. נפגשנו לא מעט בסוף יום עבודה לכוס קפה, לשיחת רעים שנמשכה שעה ושעתים בלי שנשים לב לזמן החולף, קשרי הידידות התעבו, התרחבו, ועמקו, ועמם הערכה הרבה שחשתי כלפיו. לחייך כל פעם שזיהתי את שמו על מסך הנייד. חיוניות השיחות, והרגשת הנינוחות החמימה בזמן שישבנו על כוס קפה ומאפה. מעולם לא חשתי נמדדת, נבחנת, לחוצה, מתוחה, בקיצור בטוחה.
ההכרות הזו, האיטית עשתה לי רק טוב, כי עכשיו, היא הפכה למה שחיפשתי תמיד. למה שידעתי שקיים, אך מעולם לא זכיתי לחוש על בשרי.

עכשיו כן עכשיו אני מרגישה את המהות של מה שידעתי שיש בי תמיד, עכשיו אני יודעת שהגעתי למקום הנכון, שכשזה טוב זה פשוט נפלא ומרומם ומדהים.
עכשיו אני מרגישה מהי באמת שליטה מהי באמת כניעה.

לבחור את האדון שלך זו משימה לא קלה בכלל.

כבר שנתיים ויותר שאני מסתובבת כאן, פוגשת אנשים כאלו ואחרים.

היות ואני עצמי לא ידעתי ממש מה אני מחפשת, היה לי קשה ביותר

לבחור ,ובטח לבחור נכון.

היו לי פנטזיות בראש, רעיונות של מה אני רוצה וצריכה, כל אלו

התנגשו אל מול פני המציאות, כשהפנטזיה לא הגשימה את עצמה

(משום מה ) אלא להפך הובילה למפח נפש או לתסכול.

היו לא מעט רגעים ששאלתי את עצמי, מה לעזאזאל אני עושה כאן.

היום אני יודעת, היו אלו חבלי לידה. הדרך הקשה ללמוד את עצמי,

לדעת מה אני אוהבת, מה אני שונאת, להכיר את עצמי, ולהודות בפני

עצמי, זאת אני, ולהיות גאה בכך.

להיות גאה בהיותי אשת מקצוע מעולה, ומוערכת, שמקבלת מכתבי

תודה והערכה ולפעמים תשורות קטנות מלקוחות מרוצים.

להיות האמא הכי טובה שאני יכולה.

להיות נשית, פמיניסטית, אסרטיבית וחזקה. אינטילגנטית רחבת

אופקים המתעניינת בכימיה ופיזיקה לא פחות מאשר בספרות מוזיקה

ואמנות.

ובלי קשר בכלל, ואולי דוקא עם המון קשר, להיות לו ,

לשפחה, לנשלטת, לכלבה, לזונה, לחור, ובעצם לכל אשר יבחר, ויעלה

על דעתו.

אז לאן נעלמה האסרטיביות והפמנסטיות?

היא לא נעלמה, היא חיה נושמת ובועטת בדיוק כאן. שהרי אין פה

כפיה, יש רק בחירה, בחירה שנעשית בשיתוף פעולה עם המון כבוד

והערכה הדדית, מתוך בטחון מוחלט ושלם.

(אלא אם כן בזמן נתון בחרנו נניח בהשפלה)

אני בוחרת, אני רוצה שישפיל, שיכאיב, שיקשור, שיצליף, בדיוק באותה

המידה שבה הוא מלטף ומחבק, מנשק, ובעצם לוקח את כל מה שיש

את כל מה שיכולה להעניק לו.

בשלמות

שלו.

תודה לך על שאתה מאפשר לי להיות הכי אני, איתך.

ואם את/ה מתחיל את דרכך בעולם הנפלא הזה, אני ממליצה בחום

על הספר The New Bottoming Book מאת Dossie and Janet W. Hardy

השעה כבר אחרי חצות
ואני עדין כאן

מנסה לשחזר את הכל

כל דקה כל רגע כל שניה

לראות אותך

להיות איתך

המגע

החיבוק

טעם נשיקתך

האושר והשלמות הזו

בלהיות שם איתך

שלך

היום

כן

היום

היום הזה חרוט בי

היום שבו קבלתי ממך

את מה שאפילו לא העזתי להעלות בדימיוני

כל שכן להעלות על בדל שפתיי

אני עונדת בגאווה

על צווארי

את קולרך

וכאילו גבהתי וצמחתי בכמה סנטימטר פתאום

וצוארי כאילו מאליו התארך

וראשי מורם

אני גאה

אני שלך

לילה,
דיברנו שעות
אהבנו שעות,
אני אכלתי מפיתך
לך אני מזגתי שתיה.
עם הקיין סימנת את אחוריי פסים פסים
וכשגמרת
הענקת לי את מנתנתך
הכל כך אישית
אינטימית
שלי ושלך
סימנת אותי
בך
אבל עכשיו כבר מאוחר
אני יוצאת מהמכונית
נושקת לך נשיקה אחרונה לפני פרידה
מנפנפת לך להתראות
ומתרחקת אל עבר השביל האפל
יודעת
כי יעבור זמן רב בטרם
נשוב ונתראה
והחוט המקשר ביננו נימתח ונימתח
אך לעולם לא יקרע
הוא חזק ממני וממך
הוא יציב ואיתן
מעבר לכאן ולזמן
ואין זה משנה מה יקרה.
הן תדע
אני תמיד שלך
אוהבת אותך

די נטשתי את הבלוג שלי לאחרונה.
יותר מידי עבודה
יותר מידי עיסוקים
פחות מידי פנאי.

בין לבין הספקתי להיות חולה.
להבריא.
לשמוע מילים חריפות שפצעו אותי כמו סכין
מאדם שאני מעריכה מאד ותמיד אעריך.
לחוות על בשרי עד כמה אנשים יכולים להיות די אטומים, נחרצים, עקשנים או בעלי דעה קדומה.


והנה תכף יתחיל שבוע חדש, שבוע של התחלות חדשות, שבוע שיהיה יותר חם ובעיקר יותר צבעוני ומחוייך. אין ספק שאני שמחה להניח את השבוע שחלף מאחוריי, ולקדם בברכה את השבוע החדש.

כל זאת נכון ויפה לבד מדבר אחד
יום שלישי פעמיים כי טוב.
את יום שלישי אני רוצה להחזיר כל יום.
אכן כן יום שלישי, אפשר עוד קצת יום שלישי?

חלומות שחלמתי
והם מקיצים בי עדיין
(יענקלה רוטבליט)

יש חלומות שמשתכחים עוד לפני שהתעוררנו, יש אשר מעירים אותנו משנתנו.
יש חלומות המפעמים בנו כאילו היו חיים. ויש חלומות שמתוך החלום את יודע שחולם אתה.

ולי יש סוג נוסף של חלומות, אלו שהם 1:60 של נבואה, אלו שכאשר אני חולמת אותם הם מציאותיים לחלוטין, כשאני מתעוררת הם חיים בזיכרוני ומשתכחים.
ואז יום אחד, זה יכול להיות כעבור שבוע או כעבור שנה, שאותו החלום קם לנגד עיני לתחיה, איזשהו טריגר מעורר את הזיכרון, ופתאום המציאות נראית מוכרת, ואני מפשפשת בתוך תחושת הדה ז'ה וו, ונזכרת בהתגלגלות החלום, ואני יודעת מיד מה תכף יקרה, ומה יגיע אחר כך.

אתמול חלמתי חלום כזה, כעת הוא נשתכח ממני לחלוטין, אך אני זוכרת היטב את התחושה שהביא איתו, ואני יודעת יום אחד אזכר בחלום, ואז הוא יפרש לרגלי, ויקרה בדיוק כפי שחלמתי אותו,
ומה שנשאר לעשות הוא פשוט להמתין לו שיקרה.

חלומות פז

אם יש משהו שיכול לגרום לדם שלי לבעבע, זה ראש קטן.
קודם כל "לא יכולים"
"אי אפשר"
מישהו ניסה לעצור ולחשוב מה הם ההשלכות של הלא רוצים, אי אפשר הזה?
היום לקחתי יום חופש מהעבודה,
חופשת מחלה בת יום אחד.
חחחח
הטלפונים לא הפסיקו להרעיש ולצלצל.
היות וגם הבוס שלי שוכב חולה, לא היתה לי ממש ברירה אלא,
לעשות את מה שאני יכולה מכאן.
הדרוג שלי הוא יחסית זוטר, ואני לפעמים מרגישה שאני צריכה לנהל את הדרג היותר בכיר כי אחרת שום דבר לא יזוז.
בחיי עולם הפוך.
עכשיו אני הולכת להכנס טלפונית ב"דרג היותר בכיר"
כי לא קבלתי דיווח מה נעשה, מרגישה כמו גננת בחיי.

חולה או ליתר דיוק מצוננת.
כבר יומיים שהאך דולף בלי הכרה.
העינים צורבות ודומעות בלי הפוגה
הראש כבד פועם בחוזקה
ואני עייפה
פשוט עייפה.
זהו
חוזרת למיטה

להכין את עצמי לקראתך
להיות פתוחה אליך
עם כל הגוף והנשמה
להתמלא בך

לחוש בתוכי כמיהה אדירה
לתת את מפתחות עולמי בידך
וכל אשר קיים הוא הרצון, הצורך הערגה
לענג, לרצות ולשרת אותך

לראות איך אני פורחת ועולה
להיות שלך להיות למענך
לחיות מלאת גאווה
בכל סימן שישאיר בי שוטך
עת תחרוט בליבי אותך
את קוויך את דמותך
עת תמלא את נפשי עד.. תום.