לפני 16 שנים. 18 בנובמבר 2008 בשעה 14:39
"תבחרי לך טעם" הוא אומר, אני כורעת על השטיח לרגליו, עירומה, רק הקולר לצווארי. אני פותחת את האריזה, שולפת את הלימון, ובעזרת פי מלבישה אותו, על מקומו, ידיו נישלחות אל פיטמות שדיי, מושכות אותן ואותי איתן קרוב אליו, אנחה נמלטת חנוקות מפי. "נכון שאת אוהבת להרגיש איך הוא בתוכך מתעורר לחיים?" הוא הרי יודע שכן, הוא הרי יודע, שבדיוק שם, כך, בין רגליו, אני הכי בבית, אני הכי שלמה, אני הכי אני, שפחתו, שלו.
המיטה רחבה ולבנה, אני שכובה עליה ועיני מכוסות. אני יכולה לשמוע קרקושים ורישרושים, איי אלו הכנות, מבין שפתיו בוקע לפתע שיר ישן, רק משמעות אחת יש לשיר, פירושה שאח"כ יקשטו את גופי פרצופיו המחייכים של הטמבל, בצבעים של אדום וכחול, פרי המכות של כף הבישול המחייכת אלי מתוך הכאב שיעניק לי.
הבאט פלאג הוחדר בעדינות וסבלנות למקומו, מענג אותי, כדוריות המתכת, שולחות פולסים חשמליים לתוך הנרתיק שלי, שולחות לכל גופי תחושות מדהימות, ועדין איני רואה דבר, כל כולי מרוכזת בי, במה שחולף בגופי. מדי פעם הצלפה מדי פעם ליטוף, ואינני יודעת מה צפוי, מהיכן זה יגיע , ואיך. חוסר הידיעה הזה, משגע, אך מצד שני מאפשר לגוף, להכרה, ולנשמה להיות בדיוק בנקודה הנכונה. נקודה הקבלה המייטבית.
הוא מרחף סביב, מצלם, אני יכולה לשמוע את המצלמה, ולראות את הבזקי הפלאש בזווית העין. לא סיפרתי לו שאני לא אוהבת להצטלם, הוא לא יודע שאני תמיד חומקת מהסביבה כשיש מצלמה, אני לא אוהבת אותה, והיא לא אוהבת אותי. המחשבה הראשונה שהסתננה לראשי היתה, למה לעזאזל הוא עושה זאת, מה יש לו לצלם אותי, זה לא שאני לא אוהבת את עצמי, אני פשוט מודעת להיותי רחוקה מאד מאידיאל היופי הנוכחי, אך לא אמרתי לו דבר. לפחות לא עדין, כעת אני איתו, מסורה לו.
המחשבה ההיא התרחקה ממני במהירות, ובמקומה חדרו מחשבות אחרות, אני שוכבת כך עירומה, והוא סובב אותי, ומצלם מכל זווית אפשרית, מכל כיוון, אני משמשת לו למודל, אי אפשר לחמוק מהתחושה שממלאת אותי, אני נחשקת. אני מרגישה יפה, מן התרוממות רוח נעימה. אני שלו, לרצונו. וכל כך טוב לי.
וכאילו הוא קורא את מחשבותיי (נשבעת לכם,זו לא הפעם הראשונה שהוא קורא אותי כספר פתוח) "את רוצה לגמור?" אצבעותיו צובטות ומשכות את הפטמות, "או שאת זקוקה לתמריץ". ואני שראיתי בכך אישור, שחררתי את כל האורגזמות שהיו כלואות בי עד עתה, רק כדי לגלות אח"כ לחרדתי, שלא בקשתי ובטח קבלתי רשות לגמור. והחוק מאד ברור ופשוט, "אסור לגמור ללא בקשת רשות, וקבלתה. ואדוני מצפה שאקיים אותם בקפדנות הראויה.
העונש לא איחר להגיע, כדורי המתכת נשלפו ממקומם המענג, והשוט וכאבו החד, חתכו בי, ספרתי כל הצלפה, ספגתי אותה לתוכי, והודתי לאדוני, ובקשתי את סליחתו. הוא כל כך טוב אלי, ואני אעשה הכל על מנת שלא לאכזב אותו כך שוב. ובעצם לאכזב את עצמי.
אני רוצה אותו, לקבל אותו לתוכי, הוא ממלא אותי, ואני שלו, בכל צורה ואופן, בכל דרך שיבחר, אני מגישה לו את עצמי, פעורה לפניו, רק שיבחר, מתי, איך ולהיכן. מתוך מסירות, ונתינה שלמות ומלאות. העוצמה שבו, נמזגת לתוכי, ממלאות אותי, מעירות ומעוררות אותי. עיני עדין מכוסות, אך אני רואה אותו לנגד עיני, והחיבור הזה ביננו, פיזי ומטאפיזי כאחד.
אני מתרוממת מהמיטה, על פי הוראותיו אני מניחה ידיים על כתפיו, והוא מובילני אחריו. מנקה את עצמי, מנקה אותו, שוטפת היטב, מנגבת בעדינות. הקולר שהוסר קודם, שמא יירטב, מושב אחר כבוד לצווארי, אני אוהבת לענוד אותו, וכשאינני יכולה, הוא פשוט צמוד אלי, בכל רגע נתון, אני יכולה להושיט יד וללטף את העור החם, את האבזם הקר, מרגישה את השייכות שבי פועמת.
אני ניצבת במרכז החדר, אור חם צהוב נופל עלי, משחקים של אור וצל, עור רך, וסימנים טריים, המצלמה נשלפת שוב, הפעם אני רואה אותו, סובב אותי, אך אינני רואה דבר, אני כבר עמוק בתוך תחושות אחרות, מרגישה מורמת, משוחררת, יפה, ראויה, מרגישה חום ועוצמה נמסכות לתוך דמי הגועש.
כשישבתי לרגליו על השטיח שלי, והגשתי לו משקה קר, עוגיה או מנגו עסיסי ומתוק שהבאתי עבורו. חלקתי עימו את התחושות הללו. התחלתי הפחדים שלי, בשנאת המצלמה, בשאלות שמילאו אותי, הוא שמצלם כל כך יפה, דברים כל כך מקסימים, הוא שיש לו עין כל כך טובה, מה לו לצלם אותי. הוא אחז בסנטרי, והרים את פני אליו. "את מכבדת אותי?", "ברור אדוני", "מכאן שעליך, לכבד את הבחירות שלי, ואני בחרתי בך, עליך לכבד את בחירתי!"
כששכב על בטנו בעודי מעסה את את גבו, ספרתי לו, את התחושות הטובות שחלפו בי, שיתפתי אותו בהרגשת ההתעלות ששטפה אותי. הוא ביקש לדעת מתי עוד אני מרגישה זאת, "כשאני איתך, אני תמיד מרגישה כך", ואז הוא ביקש לדעת מתי ההרגשה היא לא תלויית חוץ, מתי היא באה מתוכי פנימה. "כשאני מצליחה בפרוייקט שלקחתי על עצמי, כשאני עם הבת שלי" עניתי, הוא סב אלי וחיבקני בזרועותיו.
מה שקרה אחר כך מעורפל לי מידי, באיזשהו שלב, הספייס שהגעתי אליו היה כל כך עמוק וכל כך חזק, שכל נגיעה הכי קטנה בי, ואין שזה משנה היכן, שחררה בי אורגזמה, רחפתי, צחקוקים משונים נמלטו מפי, "אתה יודע שאינני כאן" ספק קבעתי עובדה ספק שאלתי, בעודו מוביל אותי למקלחת, "אני יודע" חייך, נצבתי שם, מצחקקת, כמו שיכורה, מצב שבו אפילו הזנחתי את התפקיד האהוב עלי במיוחד, לסבן אותו, הוא דאג לי כאלו הייתי תינוקת רכה, מרחפת לי על ענן.
הפעם הראשונה בה רחפית היתה איתו, אך ריחוף כזה, כל כך עמוק, כלכך חזק, כל כך ממושך, טרם חוויתי. ואני עדין יכולה לעצום עיניים ולחזור בדמיוני להרגשה הנפלאה הזאת, לבטחון המלא הזה, לשייכות הקסומה הזו.
תודה לך אדוני על המסע הקסום הזה.
תודה על היופי שהוצאת ממני.
תודה על תמונות מדהימות, שלא ידעתי שניתן להוציא ממני.
תודה על הרגשות והתחושות שהסערת בי.
תודה על היותך אדון קשוב, מבין הנוסך בי בטחון מוחלט.
תודה לך.
