ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שינויים

יש שינוי באוויר,
הטוויטי מתחיל להצמיח נוצות.
"בין הצער לאושר, מחפש לי טיפת אהבה"
לפני 15 שנים. 13 בדצמבר 2008 בשעה 15:54


עקצוץ במעמקי בטני מתגבר
רעד במורד גווי עובר
אני התנדבתי
על מה בדיוק חשבתי?
הן ראיתי בעבר הדגמה,
כבר אז זה עורר בי הרגשה לא טובה.
אבל אני בקשתי,
על מה בדיוק חשבתי?
הנר דולק, האלכוהול בקערה,
בצד מונחת לה מגבת רטובה,
על כל צרה.
ידיך מלטפות,
מילותיך מרגיעות.
שאלה:
את מוכנה?
נושאת מבט, עיני נוצצות.
כן אדוני, מוכנה לבאות.
מקל ספוג אלכוהול מטייל, מצייר לו קו,
אש להבה חולפת עליו.
בטן, שדיים וירך,
נתונים ללהב הלוחך.
ידך מברישה,
לחישה,
אנקה.
הרגשה מפחידה, מוזרה, מדהימה,
הכל בעירבוביה.
ועורי נשאר צח לבן,
כאילו דבר לא אירע כאן.
אך הרגשה, ההרגשה
פשוט עוצמתית, מדהימה
תודה לך אדון שלי נפלא.

לפני 15 שנים. 9 בדצמבר 2008 בשעה 13:35



היום בבוקר עסקתי עדין באריזה, זה מדהים כמה אדם צובר במהלך השנים, ואיך מתאספים עוד ועוד פרטים.
ספרים, מסמכים, בגדים, ועוד כהנה וכהנה.
כשאפרוק הכל אעשה סדר ומיון, לאט לאט, כל דבר ימצא את מקומו, בדיוק כפי שמצאתי אני את שלי.
הטלוויזיה היתה דלוקה על ערוץ 24. כנראה שידור חוזר, מי יודע כמה, זאב נחמה מספר על השירים אותם הוא אוהב. השיר הראשון היה של שלום חנוך, מזמן לא שמעתי את השיר הזה, וכמו הגיע לי בדיוק בזמן.

שומעת את השיר הזה בתוכי, המילים מהדהדות בי, הן נאמרו בכל כך הרבה דרכים, במשפטים שנאמרו, שנלחשו אל אוזני. הן הציצו לי מתוך העיניים שהביטו בי, הן נבעו מהאצבעות שנגעו בי, שפעו מהזרועות שחיבקוני, נמסו מתוך השפתיים שנישקוני.

לאט לאט
מילים ולחן : שלום חנוך

שומע איך את שרה בשבילי
רואה אותך רוקדת לפני
דבר כזה במו עיני
נוכחותך היא אש בעצמותי

מתוך שאת שומטת את בגדי
גופך נכסף בכל צבעי הקשת
ואת רואה אותי רואה
וכמה את יפה כשאת נרגשת

את מתקרבת אלי לאט לאט
בין לחישה למבט לאט לאט
את מגלה מי אני לאט לאט
את מגלה לי מי את לאט לאט

מפתיע איך גופך כל כך מוכר
ואיך נוגעת נפש בבשר
מגע כזה לא יתואר
אף פעם לא היכרתי בעבר

את מתקרבת אלי לאט לאט
את נמסה בין ידי לאט לאט
גולשים גלים אל החוף לאט לאט
בתנועה לאין סוף לאט לאט

את מתקרבת אלי לאט לאט
בין לחישה למבט לאט לאט
את מגלה מי אני לאט לאט
את מגלה לי מי את לאט לאט


תודה לכם לשניכם
על שיר קסום והרגשה קסומה לא פחות


לאט לאט(לינק ליוטיוב)

לפני 15 שנים. 8 בדצמבר 2008 בשעה 11:29




יש לי צרור מפתחות מיוחד
ובו מפתחות מסוגים וגדלים שונים

מפתח אחד גדול וכבד
עשוי מתכת יצוקה
עם פיתוחים עשירים
הוא נראה כאילו נלקח זה עתה
מדלת כבדה
של טירה אבן עתיקה
זהו המפתח לגופי
אותו הענקתי לך
ביום בו הנחת את קולרך על צווארי
כי גופי הוא שלך
לרצונך.

בצרור מפתח נוסף עשוי עץ אדר
הוא גולף
שוייף, הוברק ומורק.
ביד אמונה
אך עם השנים נחרצו בו סימנים
ופה ושם קבל מכה
ובקצה חתיכה חסרה.
זהו המפתח לליבי.
אינני יודעת איך ומתי
אבל הוא שלך
הן תזכור שלחתי לך
אא"א (אני אוהבת אותך)

וכעת בתוך קופסא פשוטה
מונח לו מפתח פלדלת פשוט
לדירה פשוטה
ועכשיו
גם המפתח הזה
שלך

לפני 15 שנים. 7 בדצמבר 2008 בשעה 11:33



סוף סוף חתמתי על חוזה שכירות.
צ`קים הוחלפו, מפתחות נמסרו.
הקירות סויידו לבן, ואפילו צוות נקיון השאיר אחריו בית מבריק.
השבוע יגיע צוות ויפרוק את תכולת הבית שנשמרה במחסן.
אבל אני ואתה כבר חנכנו את הדירה.
הגעת אלי בבוקר.
הבאת איתך תשורה קטנה לחנוכת הבית, ידעת בדיוק היכן ארצה לתלות אותה
(סיכמנו כבר בעבר שאת מחשבותיי אתה קורא כספר פתוח)
בחנת את הדירה
מחשבותייך רצות
מתכנן תכנונים
חדר משחקים
היכן יהיו הכבלים, החבלים
איפה הכי כדאי לתלות את הטבעות.
קיבועים בקירות.
בקשת שאנעל את הדלת
ואז התקרבת אלי
קרוב קרוב
כל כך קרוב
שהרגשתי את החום והכאב מתפשטים בי
ממסים אותי
ידך שלפה את הפיטמה וצבתה אותה כל כך חזק
שאנקה נמלטה מפי
"זו התעללות" לחשתי
ואתה חייכת לך חיוך חתולי
"ברור" השבת מגרגר
נשיקותיך עמוקות כלכך
מתוקות כל כך
שואבות את נשמתי
אותי
אליך
יורדת על ברכי
מקבלת אותך לתוכי
נרעד בי
אוהבת כל כך
להרגיש אותך כך
בי
אדוני
הזיכרון הזה עדין בוער בי.
"זו הדרך לחנוך בית" אמרת
"אין דרך אחרת" עניתי.

לפני 15 שנים. 3 בדצמבר 2008 בשעה 20:03




בשבועות האחרונים, אני מגלה יותר ויותר נטיות בדסמיות בקרב חברי לעבודה.

זה תהליך מעניין, מחכים ובעיקר משעשע.

ביחוד בשל העובדה שאני שפחה מוצהרת, מצליחה להוציא מאנשים שונים

את נטייתם להשלט

לקט קטן ממש על קצה המזלג:

בעודי משוחחת טלפונית עם אדוני, הגיע אחד הקולגות לשולחני ובקש משהו,

עניתי לו, ובשעשוע נזפתי בו על משהו ו"איימתי"

that next time i will spnake you....

(חצי מהזמן אני מדברת אנגלית במשרד)

האדון שלפני לא פחות ולא יותר, סובב אלי את גבו, הפשיל חולצתו,

והגיש לי את אחוריו.

(נראה בעליל שזו לו לא הפעם הראשונה.. )

הבטחתי לו שבפעם הבאה הוא יקבל מנה, הוא הסתובב אלי וענה

you are all promises

והלך לו שפוף ראש...

היום למשל התלוננתי שהכתפיים והצוואר שלי תפוסים מאד מספר דקות אח"כ

התייצב עלם חמודות אחר ועיסה לי את האיזור היטב היטב.

וכשמישהו אחר בקש משהו, אמרתי שרק אם ירד על ברכיים וייתחנן

אעשה כבקשתו

אז הוא ירד על ברכיו .

יאפ,

תמונה כפרית הנשלטת השולטת

לפני 15 שנים. 1 בדצמבר 2008 בשעה 9:11


איזה כייף זה לדעת
שיש אי שם
מישהו
מישהו שחושב עלי
מישהו שדואג לי
שרוצה בטובתי
מישהו
שאני חשובה לו
באמת ובתמים
בלי משחקים
בלי שקרים
מישהו שרוצה אותי
כך בדיוק
בלי לנסות לשנות
בלי לנסות לתקן
אותי הלא מושלמת בשלמות.
לפעמים נדמה
כאילו הוא קורא את מחשבותיי
כאילו מצלמה ניסתרת מלווה אותי.
הוא יודע מה אני רוצה
מה אני צריכה
עוד לפני שאפילו חשבתי על כך בעצמי.
מישהו
שאוהב
אותי
רק מי שמכיר, רק מי שעבר, יודע כמה אנטימיות עמוקה יכולה להתפתח ביחסי אדון שפחה,
ואני חשה בה כעת דרכו.
אוהבת אתו.

לפני 15 שנים. 29 בנובמבר 2008 בשעה 18:26


הוא סופר לי אותן.
למעשה, אני היא שסופרת.
הוא מבקש שאספור אותן מנקודה א` לנקודה ב`.
אני סופרת כמה לק"מ, סופרת כמה לזמן,
ואני אפילו סופרת כמה אספיק עד שתחלוף הרכבת במסילה.
לפעמים הוא שואל אם אני זקוקה לעידוד.
יש לו דרך מיוחדת לעודד אותי, והאמת חייבת להאמר שזו דרך די פשוטה.
כל מה שהוא עושה זה,לשלוח יד ולגשש אחר הפיטמה הנחבאת לה מתחת לחזיה והחולצה
(אלא אם כן שלף אותה החוצה כבר קודם) ונותן לה צביטה חזקה כל כך, השולחת פעימת כאב חדה לאורך גופי הנאנק.
והוא?
הוא יושב לידי
עסוק בדרך הפרוסה לפניו
מחייך חיוך של חתול שזלל ליטר שמנת משובחת של פעם.
ידו נשלחת לפעמים ללטף את בטני את ירכי, או את חלקת צווארי.
ואני
אני יושבת על הכסא הרכב,
חגורה, עיני עצומות או שבו מביטות
יש לו ידי זהב
הן שולחות בי זרמים
אני מתכווצת נרעדת נאנקת

ב 20 דקות לאורך 20 ק"מ גמרתי 40 פעמים.

....And Counting
.

לפני 16 שנים. 26 בנובמבר 2008 בשעה 22:02


עוד מעט יחלפו להם השבועיים,
השבועיים שנדמים לי כנצח.
געגוע היא מילה בלתי מספקת לחלוטין על מנת לתאר
לילות של שינה לא שינה.
להסביר את ההמתנה.
החיוך המתפשט על פני עת אני מזהה את הצלצול המיוחד
הצלצול המיוחל
שלך.
ואתה יודע לומר את המילים הנכונות
ללחוץ על הכפתורים הנכונים
כאילו הייתי שלוחה חיה שלך.
אתה צוחק ואומר שיש מצלמה מותקנת
עוקבת
אחרי.
ואני יודעת שאני לא חייבת
ואני יודעת שלא בקשת
ואני יודעת שזה ישמע מוזר
אך לא בקשתי רשות
וכיוון שרשות לא ניתנה
חיכיתי לה
לרשות שלך
לא כי הייתי חייבת
פשוט
כי לא יכולתי


אחרת.

29/08/08




לפני 16 שנים. 25 בנובמבר 2008 בשעה 8:46



השבוע הייתי בחתונה.
מראש ידעתי שאני הולכת לאירוע שאליו צריך להגיע בלבוש צנוע.
ההפרדה היתה מוחלטת כולל מחיצה וכל המסביב, כלומר צלמת ומלצריות אצל הנשים וצלם ומלצרים מהעבר השני של הגדר.
עד כאן בסדר, לי אישית יש בעיה עם ההפרדה המוחלטת הזו, היא בעיני לא בריאה, ומובילה לבעיות בין מיניות, אבל לא זה מה שפגם ביכולתי להנות או לשמח חתן וכלה או ליתר דיוק רק את הכלה, כי מי בכלל ראה את החתן, על אף שאני הגעתי דווקא מהצד שלו. גם השיר "כיצד מרקדים לפני הכלה, גרם לי להעוות את פני, שהרי איש לא רקד לפני הכל מלבד הבנות, צעירות בנות כ 18 ופחות.
מה שהכי חרה לי היה משהו אחר לחלוטין. שני בני הזוג ובני משפחותיהם באים מבני עדות המזרח. לפחות על משפחת החתן אני יודעת לומר, שהם מגיעים מתרבות חזקה וגאה, עם מסורת עשירה ואמונה טהורה, היהדות האמיתית והישנה, זו שלא נהרסה בידי תאווי הבצע והשלטון.
בחתונה הזו לא היה לכך סימן וזכר, את הטקס ניהל רב אשכנזי, בסגנון אשכנזי, במבטא אשכנזי שברך את החסן, שהרי ידוע שבני אשכנז אינם יודעים להגות נכון ת` רפויה (th) ומבטאים אותה כאחרון תלמידי האנגלית שנה ראשונה כ ס` (s). ההגיה הנכונה של אותיות ה א` ב` נותרה נחלתן הבלעדית של מספר מצומצם של קהילות בני עדות המזרח בלבד בעיקר התימנים, אך לא רק הם.
טקס החתונה, המוזיקה שהושמעה, הריקודים, ואפילו המזון שהוגש, נוהלו ובוצעו כולם, בלי קשר למעורבים בהם, בלי קשר לתרבות ולהיסטוריה שלהם, כאילו בא מישהו מלמעלה והכתיב, העבר שלכם פסה, הוא לא שייך הוא לא נכון הוא לא טוב, רק אנחנו יודעים את האמת, רק לנו האמונה הנכונה, רק איתנו תראו את האור, תעשו את הדברים כמונו, או שאתם לא ראויים.
רגע, למה כאילו, זה ממש כך, הגזענות בישראל 2008 חיה ובועטת. היא רומסת את כל מה שאינו דומה לה, מדכא את כל מי שמנסה להשתייך על ידי מחיקת עברו, והעברתו תחת מכבש היה דומה לי או שתנודה.
אפילו הבגדים הם מאותו סט שנקנה בבני ברק, אותן חליפות של בני מאה שערים, לבוש השייך לאירופה הקרה והמושלגת ולא לארצות החום. רגע מה? הלבוש המקומי לא מספיק צנוע? לא הולם?
מזכיר לי את האדם הלבן הדוהר שנית, מנסה לתרבת את הילידים המקומיים, כאילו היו נחותים, חיות הארץ. ובדרך זורע רק הרס ופורענות.
אני כועסת, אני כועסת עלינו, על הפשרנות, על הויתור, על הרצון להיתמע בכל מחיר תוך איבוד מורשת נפלאה והיסטוריה עשירה.

לפני 16 שנים. 23 בנובמבר 2008 בשעה 12:51


בכל העולם הזה ישנם אנשים שונים ומשונים,
פגשתי לא מעט מהם.
לא אחד, ולא אחת, הוגשה לי יד, אוזן קשבת ולב מבין. היו לא מעט נקודות בחיי שיד נעלמה שלחה לי משענת, משהו, מישהו שיקל על הלבד, על ההתמודדות.

יש כמה אנשים שאני חבה להם תודה לא קטנה.

אחד מהם הוא הבוס שלי, אף פעם לא כועס, תמיד מבין וקשוב, כמעט אף פעם לא מתחשבן איתי על קטנות. אני יודעת שאכפת לו.
אני יכולה להוסיף לרשימה עוד אי אילו קולגות לעבודה.

אבל היום, היום יש לי מילה אחת קטנה, מילה אחת ענקית, מילה אחת לאיש אחד קסום לי.
בימים בשבועות בחודשים ברגעים הרעים הוא פשוט התלווה אלי לדרך, גם אם מרחוק.
הוא הקשיב לי בסבלנות אין קץ, ניסה להאיר את הדרך, ביקש להפחית את העול מעל כתפי.
הוא העביר איתי שעות על גבי שעות של שיחה אמיתית אמפטית ומעודדת, שואל את השאלות החשובות, מעלה רעיונות, אך בעיקר פשוט נמצא שם בשבילי, ידיד נפש, חבר אמיתי.
אני יודעת להגיד בודאות שהימים היו הרבה הרבה יותר קשים אלמלא פשוט היותו במרחק שיחת טלפון אחת.

לך אדון שלי אני מודה על הכל, על החיוך, על החיבוק, על הנשיקה
לך אדון שלי אני מודה על ההבנה, על התמיכה, על האהבה.
תודה שאתה שם בשבילי.
תודה לך אדוני.