מגרש משחקים

סוף היום.
יום ארוך מאוד.
נראה ארוך במיוחד אחרי החופש של יום העצמאות ולפני סוף השבוע.
היום הזה התחיל בפיהוק, בעייפות שנגררה מאתמול.
עבדתי יותר מדי. מותשת לגמרי.
ואני צריכה רק דבר אחד -
מישהו שילטף לי את העורף לאט לאט,
אעצום עיניים ואתמכר למגע,
ארחף ברקיע,
שטה על ענן,
ולאט לאט אנחת חזרה,
אסתכל עליו,
על חיוכו
כולי רגועה.

חם לי!
חם לי ואני מרגישה שעוד שניה אתחיל להזיע.
אני שונאת להזיע.

אם הייתי יכולה לבחור עונה ולחיות בה כל השנה הייתי בוחרת אביב קלאסי.
לא אביב כמו שיש בארץ שמתחיל כמו אביב, פתאום גשם וסופות, אח"כ
שרב ופתאום קצת שמש אביבית.
אביב כמו שאביב צריך להיות - שמש חמימה ונעימה שמלטפת את העור
(ולא צורבת אותו!!!). מזג אוויר שנעים להתסובב בו ברחוב בלי להזיע, בלי
להרגיש שעוד שניה מתייבש לי הגרון, בלי לחשוב שאני אוטוטו נראית כמו
הכלב שלי אחרי שהוא חוזר מטיול כשחם מדי בחוץ.

אני מעדיפה לקפוא מקור מאשר למות מחום. מעדיפה את הקוטב הצפוני על
המדבר. אני אוהבת רוח וקצת גשם (אבל רק קצת!) ושמש נעימה. אני מקנאה
עכשיו בפינגווינים - חיים להם בקור ולא סובלים מחום ועודף שמש. וכן, אני מודעת
לכל החסרונות של עודף קור וחוסר שמש אבל עדין מעדיפה להיות פינגווין.

יוחזר מזג האוויר הנעים לאלתר!!!



mind games, פינגווין מזן אחר.

אני: שלום :)))) <ושרה לה את "שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם, שלום...">
היא: <בהלם קל> שלום.
אני: :)))))))
היא: מה את מאושרת כל כך?
אני: סתם.
היא: לא מאמינה.

שתיקה

היא: הרביצו לך אתמול?
אני: לא.
אני: וגם לא הרבצתי לאף אחד.
היא: אז מה את כל כך מאושרת?!

שתיקה

היא: משוגעת!
אני: תודה :)

בוקר טוב עולם. מתחיל היום בשקט ובשלווה. אפילו הכביש היה רגוע היום ואני באוטו, שרה לי יחד עם הרדיו. הכל שקט, כל כך נעים, רגוע וכייף. הלוואי שכל השבוע היה ככה.
ואז היא באה ומספרת את החדשות והכל נעצר. שוב זה קורה, פעם חמישית (לפחות) בעשרה חודשים סך הכל. הענן שריחפתי עליו מתחיל לנחות, מתקרב לאט לאט אל האדמה. אני בהלם. ה-ל-ם! רק אתמול דיברתי איתה והיא אמנם נשמעה קצת חלשה אבל לא משהו רציני. לא תיארתי לעצמי שהסוף כל כך קרוב, שהוא כבר מחכה לה בפינה. הכל נראה חולף. הכל נראה זמני. השקט משתנה לשקט מסוג אחר. שקט של הלם, צער וחוסר אונים. דממה חרישית שעוטפת את כל כולי.

* ימי ראשון.
* ימי ראשון בעבודה. אני לא צריכה לפרט, נכון? 😄
* בוסים שיודעים להעביר ביקורת אבל לא יודעים לפרגן.
* אנשים חסרי סבלנות.
* אנשים אגואיסטים.
* אנשים אגוצנטרים.
* אנשים שמרשים לעצמם לפגוע באחרים, ככה סתם בלי סיבה.





אחחחחחחחחחחחחחחחחחח, עכשיו הרבה יותר טוב :))))

יום שלישי בערב, אנחנו אצל הדודה, ארוחת חג של ערב חג שני.
בין האורחים היו גם שתי כלבות (אמיתיות, כאלה שהולכות על 4 כל הזמן).
לאחת מהן היה קולר שנראה כך -
שרשרת כסף קלועה יפה בעובי בינוני ועליה תליון כסף בצורת עצם קטנה
שבצידה האחורי חרוט שמה.
ואני מוצאת את עצמי יושבת שם, מסתכלת על הקולר שלה ואומרת לעצמי -
"מוצא חן בעיני. כשיהיה לי קולר אני רוצה משהו בעיצוב דומה".



mind games תוהה האם כדאי לקפוץ לחנות החיות מתחת לבית.
אולי אראה שם עוד כמה בגדי כלבות ו"אביזרי אופנה" שימצאו חן בעיני.
:)

לפעמים אני בתוך בועה.
מפריחה לעצמי בועות, כמו בועות סבון, רק שהבועות שלי מחזיקות מעמד יותר זמן.
בונה סביבי בועה נוצצת, שקופה מהצד שלי כדי שאוכל לראות את העולם ואטומה
מהצד השני, שלא יוכלו האחרים לראות מה עובר עלי. רק יחידי סגולה מורשים
להשקיף מבחוץ על הנעשה בבועה. רק הם יודעים מה קורה שם בפנים.

הבועות שלי שונות אחת מהשניה. הן צצות לעיתים (לפעמים אני מסתדרת בלעדיהן,
בלי בועות בכלל, חשופה אל העולם) וחיות למשך פרקי זמן שונים. יש בועות קצרות
שצצות ופוף! מיד נעלמות. יש בועות שמחזיקות מעמד הרבה מאוד זמן, לפעמים מעל
ומעבר למצופה.

הבועה נותנת לי שקט, שלווה, מרחב פנימי שבו אני קיימת לבדי, מכניסה רק את מי
שאני רוצה מתי שאני רוצה. הבועה מגנה עלי כשאני נמצאת בחוסר וודאות, כשאני
חוששת, דואגת, מפחדת, כשהעולם נראה לי מבולבל ולא וודאי, כששום דבר לא נראה
נכון והכל נראה עקום ומבולגן.

הבעיה בבועות היא שקורה שהן מגנות יותר מדי. לפעמים הן מדגישות יותר מדי את
כל התחושות האלה ואז קשה לראות את הדברים בפרופורציה ולדעת מה נכון ומה לא.
במצב כזה הן מגבירות את חוסר הביטחון שיצר את הבועה ובמקום ללמוד איך להתמודד
אני עסוקה בלא להתמודד כי מפחדת שאם אגיד מה אני רוצה וצריכה, אם אתפוס לעצמי
מקום מול האדם שמולי - אגלה שאני בכלל לא מחוברת למציאות ושהצד השני לא חושב
ומרגיש כמוני בכלל. מודעת לכך שיכול להיות שהצד השני מרגיש בדיוק כמוני וחושש
בדיוק כמוני אך מרוב שהפחד משתק עדיף לא לעשות כלום מאשר שתתפוצץ הבועה
ואשאר אני עם רסיסי בועה, רסיסי ביטחון עצמי ובלי האחר.

אז מה עושים כשיודעים שהמצב בעייתי אך קשה להפטר ממנו?
יודעת שאני צריכה לאט לאט ללמוד להגיח מהבועה כשהיא סובבת אותי.
ללמוד להוציא אף קטן החוצה, לרחרח קצת, להכיר את העולם ולחזור שוב לחיקה המוגן
של הבועה. ככה כל פעם להוציא אף האף קצת יותר ולאט לאט להוציא עוד כמה איברים
חוץ מהאף עד שארגיש בטוחה מספיק.
אומרים שכל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. אז הנה הצעד הראשון.

כאב גרון.
כאב אוזניים.
חולשה כללית בגוף.
נכון שזו לא שפעת?
נכון?
אין לי כוח לשפעת עכשיו!
😒

אני לא מוכנה!

אני אפגין!
אני אצעק!

טוב... אני לא אצעק כי כואב לי מדי הגרון...
אבל אני אפגין! עם שלטים!

פליז, רק לא שפעת העופות...

אני מקווה שלא אתחיל לקרקר בקרוב 😄

אני נתקלת בזמן האחרון בתופעה מרגיזה מאוד - דומים, או לפחות כאלה שחושבים שהם דומים, שהדם עלה להם לראש.
כאלה שחושבים שכבר בשיחה הראשונה במסנג'ר הם יכולים להורות לי מה לעשות.
סליחה, אתה זוכר שאתה עדין לא הדום שלי?
כאלה שחושבים שהם יכולים להתנהג בצורה ניבזית ומובן מאליו שאקבל את זה.
אמנם סאבית אך לא הבטחתי לספוג הכל.
כאלה שמנסים להעביר אותי סדנת חינוך ולא מבינים למה אני לא מסכימה.
יקירי, חכה עם החינוך והאילוף עד שאהיה שלך. כשאתה מנסה לחנך אותי בשיחתנו השלישית אתה עושה רושם של אדם מתנשא.
כאלה שמתפלאים שאם מבקשים ממני לעשות משהו אני עשויה לבקש הסבר לרעיון שעומד מאחורי הבקשה וגם לקבל אותו.
אני מצטערת שאני ייצור חושב. NOT!
כאלה שמלכלכים בפני על סאביות אחרות או מביעים בפני תלונות מפליאות (ומוזרות, בעיני) כלפי סאביות אחרות.
ואתה באמת מצפה שהתנהגות כזו תגרום לי לרצות לשים את עצמי בידיים שלך?!
ולא חסרות דוגמאות אחרות...
והכי מצחיק - אחרי שמעירים להם הם לפעמים מנסים לגרום לי להראות טיפשה רק בגלל שהעזתי לא להסכים איתם או, לחילופין, להסביר לי עד כמה אני מתאימה להיות סאבית.
נכון, אתה שמכיר אותי משתי שיחות וחצי במסנג'ר, יודע האם אני מתאימה להיות סאבית או לא...גדול! :)

אז נכון, לא כולם כאלה. יש הרבה שאינם כאלה. אבל כל פעם שאני פוגשת אחד כזה אני מתפלאת מחדש ומיד אח"כ מתפלאת מדוע אני בכלל מתפלאת.
דומים? דומיקולים אולי!
חבל שלא כל אחד שמוסיף את המילה דום ליד הכינוי שלו יודע להתנהג בהתאם.

למה כל כך קשה לי למצוא אדם מתאים שיוכל להוביל אותי, שיוכל להיות שותף לדרך שלי?
אני מכירה אנשים, משוחחת, בודקת, הם בודקים ואז זה הולך ככה:
או שאני רוצה והוא לא,
או שהוא רוצה ואני לא,
או ששנינו לא רוצים,
או שעד שנראה לי שהכל יכול להיות נפלא פתאום יש פרט קטן אבל מהותי שהורס את הכל.
יש חוק פיזיקלי שאומר שככל שמפעילים כוח על חומר כך הוא מפעיל את אותה כמות של כוח בחזרה כדי להתנגד לנו. אז מה זה אומר? שצריך לעזוב הכל? הרי לא תמיד הדברים קורים מעצמם.

בטח מרפי יושב עכשיו, קורא וצוחק.