לא רלוונטי

 

 

זה יוצא ממני לפעמים.

 

למלא את החרא הזה כל כמה חודשים. משעשע אותי תמיד כמה זה משתנה בהתאם לתקופה. 

 

 

החלק הכי משעשע זה המאסטר ב50 והדאדי ב86  הייתי הופך אותם, אבל אין הנחתום מעיד על עיסתו 💀

 

למה זה נראה לי שכולם סביבי בוגדים, משקרים, עושים מניפולציות ומתנהגים כאילו כלום לא חשוב חוץ מהדחפים הרגעיים שלהם?

 

למה כל יומיים מישהו אחר שקרוב אליי מגלה שבגדו בו או שיקרו לו?

 

כולם דורשים אמון ועושים הצגות, אבל בפועל – אני מאבד את התקווה שלי באנשים, אפילו בלי לחשוב על החוויות האישיות שלי.

 

אני עייף.

 

כל המשחק הזה של להחשף אבל לא באמת, 

רוצה שיראו אבל שלא יראו יותר מידי.

אז בלי פנים, אבל פנים הן המון. 

אז מסתירים קעקועים, לא נשאר מה לראות. 

אז מנסה קצת AI שיהיה דומה, אבל זה דומה מידי או שלא מספיק. זה מעייף אותי. 

תתמונות של זין זה לא מעניין וניודז יפים באמת.. וול חזרנו לאותן בעיה של מקודם. 

 

קבעתי תור להתקעקע בשבוע הבא, אחרי זה גם את כף היד שלי אני לא אוכל להעלות בלי שיזהו אותי 💀

 

 

היא עושה לי שקט מבפנים.

 

עיניים עדינות, כחולות, ושיער בלונדיני טבעי שתמיד מתפזר — לא משנה כמה פעמים היא אוספת אותו.

החיוך שלה נעים ואמיתי, וכל הגוף שלה נראה תמיד כל כך עדין ורגוע.

גם כשהיא מתאמצת, היא עדיין נראית חיננית, שלווה.

 

יש לנו רגעים… שאני פשוט יודע.

יודע שהיא יודעת, מבפנים.

אבל הרכבת כבר נסעה. אני עשיתי את הבחירות שלי.

בחרתי להשחית עוד קצת את הנפש שלי — במקום לנסות, לשם שינוי, משהו טוב.

 

היא והוא מחפשים דירה שתתאים להם.

זוג חמוד.

הוא בחור שנראה מבחוץ די רגיל, די ממוצע.

לא משתווה לי בשום היבט שאפשר לראות במבט חיצוני.

אבל הוא שלה.

וכנראה מסיבה טובה.

 

אנשים מאוד יפים הפכו בעיניי למכוערים ברגע שהבנתי כמה מכוערים הם מבפנים.

יופי הוא משהו שיכול להשתנות מהר מאוד — בהתאם לנקודת הזמן ולפרספקטיבה.

והיופי שלה?

רק הלך והתעצם עם הזמן.

 

הפספוס של חיי — אני חושב, כשאני מסתכל עליה.

שואל “מה שלומך?” ומחייך.

היא תמיד נעימה.

תמיד עם ניצוץ בעיניים.

 

לפעמים בא לי להגיד לה:

עזבי שטויות.

בואי נחזור שנתיים אחורה.

אני יודע שרצית.

הייתי טיפש, אבל עכשיו אני מוכן.

 

קחי אותי אלייך.

תני לי להניח את הראש על הבטן שלך ולחבק את הגוף הקטן שלך.

תני לי קצת מהשקט שאני רואה בך.

אני רוצה שתלטפי לי את הראש בעדינות, שתעבירי ציפורים (כמו ברפרוף אצבעות) על העורף שלי.

שתאחזי בטרפזים שלי ברוך ותרגישי איך כל הגוף שלי נמס ומתמסר לשקט.

 

לא סתם אני מרגיש ככה.

הפספוס של חיי.

מעניין אם היא יודעת.

אני מקווה שלא.

 

חבר שאל אותי — למה לא בעצם?

אולי אתה יכול “לגנוב אותה” לעצמך?

 

אבל זאת לא מישהי שגונבים.

זאת לא מישהי שמלכלכים עליה במעשים כאלה.

וזה גם לא משהו שאעשה יותר בחיים שלי.

אני לא רוצה לקחת אף אחת מאף אחד.

ואני לא רוצה מישהי שאפשר “לקחת”.

 

אפילו שאני יודע שאני יכול — זה לא אומר שאני צריך.

 

השעון הביולוגי שלי כבר השתגע לגמרי.

עוד כמה שעות אני קם, חוזר לשגרה.

אחרי ימים לא פשוטים — כאבים, חשבון נפש, יום הולדת.

 

כבר בדקתי אם מחר היא תהיה.

אולי אספוג קצת מהשקט שלה.

 

אני מקווה שלפחות עכשיו, כשנתתי מקום למילים,

אקבל קצת שקט

ואוכל להירדם.

 

אני רק רוצה קצת נחת.

קצת שקט.

כמו שאני מפנטז שהוא נמצא בחיבוק, ובידיים המלטפות שלה.

 

 

 

 

תמיד אני אומר שהחודש שלפני יום ההולדת הוא החודש הכי קשה בשנה. הוא תמיד מביא איתו משברים, מבחני אופי וקשיים מיוחדים לחיים שלנו.

השנה, לכבוד גיל 33, קיבלתי את החודש הכי קשוח — כביכול.

אני אומר “כביכול”, כי לא היה לי רגע אחד של ספק שזה הכול יחלוף, ואני יודע שאתגבר על זה.

 

מה היה לנו?

בגדול, הפרידה האחרונה שעברתי הגיעה לאיזשהו קליימקס נחמד שכלל האשמות ואיחולים של סבל ושנאה עצמית.

נכנסתי לתקופה מאתגרת בעבודה, שבה הרגשתי שאני נבחן — גם במקצועיות וגם באופי וביכולת ההבלגה שלי.

וכמובן, במישור הרפואי, מצאתי את עצמי מתמודד עם כאבים ברמה שלא הכרתי מעולם.

 

לאורך כל הדרך אני מזכיר לעצמי: אין שום דבר שאני לא יכול להתמודד איתו, ושום דבר לא יעצור אותי.

אני יודע בדיוק איך אני רוצה להתקיים, וכל מה שיעמוד בדרך — יהפוך להיות חלק מהדרך.

 

לפני יומיים, אחרי כמה ימים של צום כמעט טוטאלי, הסתכלתי בראי ורציתי למות.

הזדעזעתי ממה שהשתקף שם — שלד, צל עצוב של מי שפעם היה אני.

ואני מזכיר לעצמי: זה קודם כל 50 אחוז בראש שלי.

אני עדיין חזק יותר, יפה יותר ויכול יותר מרוב האנשים.

העבודה הקשה שלי לא הולכת לפח ככה בכמה ימים.

 

אז נכון, השעה עכשיו 00:54, ואף אחת לא נמצאת פה על הברכיים ומוצצת לי (שזה כל מה שאני מבקש כל יום הולדת מחדש, ואיכשהו זה תמיד לא קורה)…

אבל חזרתי מקודם אחרי שביקרתי את החבר הכי טוב שלי.

למי מכם יש חבר שהכרתם בגן בגיל 6 ואתם עדיין חברים טובים בגיל 33?

זה שווה בשבילי יותר מכל מציצה.

(ונראה לי שכבר הבנתם כמה אני אוהב מציצות.)

 

אני מרגיש שהשבוע האחרון היה לגמרי rock bottom,

ואני מברך על זה.

לפעמים אנחנו צריכים להגיע לקרקעית כדי שנוכל לבעוט בה ולעלות חזרה למעלה.

 

אני מלא ציפייה לימים הקרובים ולחזור לעצמי לאט לאט.

על הפרק:

 

לעלות חזרה במשקל
להתקעקע
דייט שני עם הגברת בעלת השיער האדום
אני אפילו מצפה לחזרה לעבודה!

 

 

אז הנה אני, כבר בן 33.

כבר מזמן הפסקתי לצפות שהגיל ייצר איזושהי תחושה אחרת.

הכול מרגיש אותו דבר — לטובה ולרעה.

גם יום ההולדת עצמו — מזמן כבר הבנתי, זה סתם עוד יום.

אבל בכל זאת, אני מזכיר לעצמי קטע שכתבתי לא מזמן לעצמי,

ואני חושב שאני-הצעיר היה גאה במי שגדלתי להיות.

 

מחר אקום ליום מהפחות אהובים עליי —

יום של להיות נחמד לאנשים ולהעמיד פנים שהחיים יפים והכול טוב.

אבל מחר, מבחינתי, זה לא יום הולדת.

מחר זה יום חדש.

וכל יום חדש מביא איתו הזדמנויות חדשות ואין-סוף אפשרויות.

 

אני אוהב אותי,

גם כשאני עדיין לא מי שרציתי להיות.

אין מישהו שהייתי מעדיף להיות חוץ מעצמי.

 

 

 

 

 

- לקחת כדור ברגע שיש רמז לכאב כי אחרי זה ההסלמה היא גהנום.

- יש לי סף כאב גבוה, (אין לי באמת ברירה).

- בחיים האמיתיים אין מילת ביטחון  

- גם אחרי שנים של הכרות, אתה עדיין יכול לטעות לגבי אנשים, גם לטובה.

- כשאין ברירה אתה מתגבר על דברים שלא חשבת שאתה יכול.

- שומדבר מזה לא קשור לכל הרע שהיא איחלה לי.

- שבוע הבא יש לי יום הולדת, ואומנם מציצה היא המתנה היחידה שאני לא יכול לתת לעצמי, אבל קעקוע חדש וזמן עם אנשים שאני אוהב כן.

-לא להעלות תמונות של הזין שלי, כי זה פשוט לא מגיע לכולם.

-אני לא מפחד להתמכר לטרמדקס, אפילו שיש לי אופי התמכרותי, אני גם טוב בלהפסיק דברים.

 

 

 

אחרי 4 שנים שלא — בשישי שעבר יצאתי לדייט.

אני אומר “4 שנים שלא” כי להגיע לדירה של מישהי ב־22:00 בלי תחתונים מתחת לג’ינס, עם פיינט בן אנד ג’ריז, והידיעה שאתה הולך לחדור אליה לפחות משני חורים בשעה הקרובה — זה לא דייט.

 

אז בשישי הייתי בדייט, עם בחורה מדהימה — שלא נגיד אלילה ממש! גוף כזה לא רואים כל יום, ופרצוף מהמם. מקועקעת ומחוררת, וכמובן, איך אפשר בלי: שיער צבעוני, כמו שאני אוהב. בקיצור, במישור החיצוני לפי הסטנדרטים שלי, היא באמת וואו!

 

(זה מצחיק קצת, כי אין לי באמת טעם ספציפי. אם נעמיד את כל האקסיות שלי בשורה, אין שום קשר או דמיון ביניהן — אבל אני לגמרי יכול לדמיין את הקטטה שתפרוץ, ואני גם יודע מי תנצח.)

 

בכל מקרה, אנחנו יושבים על הבר, מדברים, ידיים מלטפות ירכיים, חיוכים, ציחקוקים, סקירת קעקועים הדדית. כנראה שאם היא הייתה יותר סבלנית, היא גם לא הייתה מפסידה לי בסנוקר.

 

“—הסתכלתי לך על התחת, אהבתי” — ככה היא אמרה לי כשחזרנו לבר אחרי המשחק.

(גברים — תאמנו: רגליים ותחת, ולא רק חזה וכתפיים.)

 

כמובן שאמרתי שאם אנחנו כבר מדברים על תחתים, אז היא בעצמה built for war.

באמת, יש לה ירכיים שבא לך לסיים את החיים ביניהן!

 

בכל מקרה, הבחורה הולכת לעשות פיפי לפני שאנחנו הולכים, ואני משלם את החשבון.

הברמנית החליטה שזה הרגע לתת לי לטעום את הקוקטייל החדש שהיא הכינה — נשענת לכיווני עם הציצים החמודים שלה. גם היא מחוררת כהוגן, מקועקעת, ונראית בגדול כמו הגותית הבלונדינית שמעולם לא הייתה לי. (היו רק שחורות.)

 

עכשיו, בתור מישהו שבירמן כמה שנים טובות מחייו, אני יודע להבדיל בין פלירטוט ברמני שסוחט ממך טיפ שמן — לבין מהלך אמיתי.

אין לי כוח להסביר, אבל זה היה מהלך אמיתי.

 

ואני שואל את עצמי: זה סבבה להתחיל עם מישהו בזמן שהדייט שלו בשירותים?

(מי שקרא עד פה — מוזמן להגיב את דעתו. באמת מעניין אותי.)

 

אני מעריך אנשים (ונשים בפרט) שלא מתביישים פשוט לקחת מה שהם רוצים, אבל מרגיש לי קצת באד קארמה. אני לא הייתי עושה את זה.

 

בקיצור, טעמתי את הקוקטייל (שהיה מוצלח מאוד), הבעתי את דעתי, נתתי הצעת הגשה. אמרתי תודה ולהתראות.

 

עכשיו, אני אשקר אם אגיד שהיא לא הייתה מפתה — אבל הגבול שלי עובר בדיוק שם.

אני לא הייתי רוצה ללכת לשירותים ומישהו יעשה מוב על הדייט שלי.

וגם, איך אני ארגיש עוד כמה חודשים בידיעה שבדייט הראשון שלנו לקחתי מספר מהברמנית בזמן שהיא הלכה לשירותים?

 

לסיכום: אני באמת שונא דייטים. זו חוויה מביכה ולא טבעית, ובהחלט מרגיש לי הרבה יותר נוח וטבעי להזדיין כמה פעמים טובות לפני שיושבים לדבר.

אני משוכנע שזה הסדר הטבעי של הדברים.

 

הדבר הכי טוב שקרה לי החודש!

זה בהחלט היה נמנע עם הייתי מקבל מציצה כל יום יומיים. 

לילה טוב 😴 

אם השבוע הזה לא התחיל מספיק קשוח, הבוקר גם נכנסו בי מאחורה — ולא בקטע מיני ומעניין, בקטע מבאס של פקקים בדרך לעבודה.

מזל שהאוטו שלי מאסיבי ושרוט כמוני. כולם בסדר, אין נזק לרכוש או לגוף. יהיה אימון היום. הרופא אמר לי להתאמן כי זה טוב לי לנפש.

 

מצד אחד, מפחד לחשוב מה עוד השבוע הזה יביא. מצד שני, מה שלא יבוא — נתמודד.

הרופא גם אמר שאני צריך שימצצו לי אחת לשבוע לפחות להורדת הסטרס. טוב, הוא לא אמר את זה, אבל זה בטוח נכון.

 

איך אני אוהב מציצות. אין תחליף למציצות.

ובתור גבר שאוהב לאכול כוס עוד יותר משאני אוהב לאכול אוכל — אני חושב שגם מגיע לי. בגדול.

 

עבר קצת זמן מאז שמישהי נחנקה לי על הזין תוך כדי שהיא מסתכלת לי בעיניים, במבט שאני יודע שאם הפה שלה לא היה מלא — היא הייתה מחייכת.

כשאת אוהבת למצוץ, זה עושה את כל ההבדל.

והאמת? למה שלא תאהבי???

 

אני אוהב לאכול כוס.

ואני אוהב שהכוס אוכל אותי בחזרה.

אני אוהב שהיא רוכבת לי על הפרצוף, מזיינת אותי בלי לחשוב אם אני נושם, אם זה טוב לי — היא מתמסרת לתחושות שלה והולכת לאיבוד בתוך העונג.

ככה אני אוהב לאכול כוס.