אני סובל מדלקות חוזרות במפרק הלסת, תוצאה ישירה של נעילת לסת בשינה בגלל סטרס.
הרבה פעמים מדובר בכאב של יום-יומיים, ואני מצליח להרגיע את עצמי — קצת מדיטציה, קצת לנתק רעשי רקע — ואני כמו חדש.
אבל הפעם זה פגע בי בכל הכוח.
כבר שבוע שאני מנסה לאזן את זה ללא הצלחה.
שלשום הייתי קצת אופטימי, אבל אתמול… אתמול היה יום כל כך רע.
אתמול ניסו בכוונה לשבור לי את הלב.
מזל שהוא שבור כבר ממזמן.
עוד שיעור קשה בלנסות לרצות אנשים ולא לאבד את עצמך בדרך.
הבוקר קמתי עם כאבים בלתי נסבלים, ואני רוצה להגיד שאני חושב שיש לי סף כאב שאפשר להתגאות בו.
אחרי כמה שעות והרבה משככי כאבים שלא עשו כלום — התחלתי להשתגע.
אני מפחיד כשאני משתגע.
כל כך מפחיד, שאני לא נותן לזה לקרות מול אף אחד.
הגוף המדהים הזה, שיודע לעשות כל כך הרבה דברים יפים — יכול להפוך למכונת הרס בשנייה.
יצאתי מדעתי היום. ל-30 שניות. לא יותר.
מזל שלי שהגעתי למרפאה ונפלתי על רופא מקסים ומבין, אחרת הייתי מסיים את היום הזה במקום לא טוב.
ואני לא גאה בזה, אפילו לא קצת.
אבל הבלוג שלי הוא מקום להביא אמת — ולא רק פנטזיה.
והאמת מכוערת לפעמים.
קיבלתי משככי כאבים ואנטי-דלקתיים במרשם.
נסעתי לעבודה ונתתי מעצמי כאילו הכול כרגיל.
מבפנים אני חלול כרגע. אין רגש.
געגוע שהיה בי ועכשיו מת.
התחלף בתקווה למשהו חדש.
משהו בריא ואמיתי. משהו הדדי.
בצעדים קטנים אני מרשה לעצמי לשים את עצמי שם בחוץ שוב.
מכל החרא שאכלתי — אני צומח.
מכל הקושי שעברתי — אני מתחזק.
הדרך לא נגמרת כאן, ואף אחד לא יעצור אותי.
מי שינסה ללכת נגדי — ידע רק כישלון.
ומי שינסה להרע לי — ימצא רע בעצמו.
אני ממשיך קדימה. לבד לבינתיים.
בכל הכוח.
אין לי ברירה אחרת.
זה זה — או למות.
*אני במטבח בשעות לא שעות, כי אין מנוחה לרשעים.