לא רלוונטי

מגיע לי להרגיש כל דבר מחורבן שאני מרגיש כרגע. 

ההבדל בין לדעת שזה לא נכון לבין להאמין שזה כן. 

אני מרגיש את האשמה על כל דמעה שהרטיבה את העיניים השחורות שלך. 

למה אני לא מרגיש טוב או ראוי לכל החיוכים שחייכת אלי? 

חצי הכוס המלאה זה לא כל כך הקטע שלי לאחרונה. 

שוב אני לא נרדם,

חתולים רבים מכות בחוץ, נפלה עלי תחושת בדידות לא מוסברת.

הכנסתי יד מתחת לכרית, ידעתי שהם שם ובכל זאת הופתעתי, כאילו ציפיתי שהם יעלמו איכשהו.

התחתונים שלך, הם עדיין זרוקים לי במיטה, כמו הבטחה שאף אחת אחרת לא תהיה פה. לא שזה משנה, יכולות לעבור פה מאה בחורות ואף אחת לא תכנס ללב.

היום נזכרתי איך חייכת אלי במבוכה אחרי אחת הפעמים שהזדיינו ושאלת אותי ״מה?״

״אני אוהב אותך״ אמרתי לגמרי בלי שליטה.

״אתה אוהב אותי? באמת??״ זה היה כל כך קשה להאמין?

הלכנו לישון, ידעתי שאת אוהבת אותי גם, יש דברים שיודעים בלי להגיד.

אבל בבוקר אמרת לי ״מה שאמרת לי אתמול, זה הדדי״.

התחתונים שלך אצלי ביד, העיניים נעצמות, נפתחות, ושוב לא מצליח לישון.

היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים.

אני מתגעגע להרגיש אותך מאחורי, מלטפת את הגב שלי, מנשקת אותי בעורף.

אני מרגיש שזה לתמיד גם עכשיו, כשזה אפילו לא עכשיו יותר.

אני עדיין אוהב אותך.

הזין עומד, בא לי לגעת בו, אני חרמן, לא זיינתי קרוב לשבוע.

פותח את הפורנו בפלאפון, מחפש משהו שיתפוס אותי, הכל לא טוב, מזוייף, מוחצן.

מתי נהייתי כזה ?

אני נגעל, הזין מפסיק לעמוד,

אני מתמלא בתחושה של ״נו טוב״.

לא יודע אם התבגרתי, נדפקתי במוח או שעברתי טראומה וזו התוצאה.

לא יודע אם אני אוהב את מי שאני נהיה או לא.

בכל מקרה, אני כבר הרבה זמן לא נהנה מצפיה בפורנו. והדבר האמיתי, גם לא תמיד אמיתי כ״כ היום.

אני מתגעגע להיות בתוכה ולהסתכל לתוך העיניים השחורות שלה ולאהוב אותה כל כך עד שלא יהיה לי אכפת מכלום.

לכעוס היה מאוד נוח וקל, להתמודד באמת זה קצת יותר מורכב עבורי, אבל נראה לי שאני עושה עבודה טובה.

הגיע הזמן לשטוף פנים וללכת להתאמן, אם רק הייתי ככה איתך, לא הייתי צריך ללכת.

אני לא מצליח לחשוב על פעם אחת שבה פגעתי במישהו ולא הרגשתי רע אחרי זה.

״אני לא מבינה מה אתה חושב שעשיתי״ את שאלת.

אבל אני אמרתי לך, שזה כבר לא משנה בכלל מי עשה מה ומתי.

לפגוע בך זה לא משהו שרציתי באמת, הבכי שלך מרסק לי את הלב והרצון להיות שם בשבילך חזק ככ עד שאני מפחד לצאת מדעתי.

הדבר היחיד שכואב יותר מלשמוע אותך בוכה, היא ההבנה שזה לא מקומי יותר לחבק ולהכיל את הכאב שאני רואה בך.

אהובתי הכאובה, אני מתגעגע כל כך!

הכעס עזב אותי וכל רצון להתנגח נעלם, נשאר לי רק הכאב.

כואב לי איך שני אנשים שרק רצו להיות מאושרים ביחד, בסוף גרמו כל כך הרבה סבל וכאב זה לזו. כאב עלינו אהובה, איך שברנו אחד את השניה.

איך רצינו להצליח אבל לא ידענו איך.

עד שלא נשאר כבר כוח להמשיך 💔

07:14
אני מתעורר בבהלה, זיעה קרה, דופק משתולל, אין לי אויר!
למה המוח שלי משתמש נגדי בדברים הכי כואבים?
מעניין אם קיצון כזה היה יכול להתרחש, אני תוהה לעצמי ומקווה מאוד שלא.
עדיין מחפש קצת ולידציה כנראה, אפילו בתוך המוח שלי. מנסה לגשר על פערים, למצוא שלווה.

נרדם מחדש.
7:38 התעורר בבהלה שוב! קודחים בבית ליד, הם משפצים. צעקות בערבית ורעש חזק של ברזלים שנכנסו לי לחלום.

כמה טראומה אני סוחב איתי רק מהשנה וחצי האחרונה!

אני עייף, אבל כנראה שלישון זו בקשה מוגזמת הבוקר.
אני מקווה שהשכנים אוהבים מטאליקה כמוני ושאף אחד לא יהיה טיפש מספיק להכנס איתי לפינות היום💀

בחיים שלי לא התייחסו אלי כל כך רע בקטע כל כך טוב!
אני אמרתי לך מראש שזה מגיע לי השבוע, אני כבר שבועיים מסתובב, מזיין, משפיל, מחפיץ.
אני צריך משהו מקרקע, ובחיי כמה שקרקעת אותי.
בשלב מסוים אני כבר חשבתי שאולי את לא רוצה לשחק איתי בכלל, והינה הרגל שלך דורכת על הראש שלי, הפרצוף שלי נצמד לרצפה, בדיוק איפה שמגיע לי להיות אחרי הדברים שעשיתי בשבועיים האחרונים.
ברגל אחת את שוללת ממני את החופש לנשום, ועם השניה את מתחילה למחוץ את הכלי שהוא השתמשתי בכזו פזיזות לאחרונה, אני מפחד! פתאום אני מפחד מהכאב, זה בגבולות שלי, זה בסדר. אבל הפחד מציף אותי מבפנים, או שאולי זו התרגשות?
אני רוצה בזה, רוצה לכאוב, רוצה להיות שם, מונמך, חשוף, רוצה שתגרמי לי לשלם מחיר.
רוצה שתחפיצי אותי ותשתמשי בי איך שבא לך!
אף אחד לא הביא אותי למצב כל כך שביר לפני. ועכשיו את דוחפת אותי עוד קצת, שריטות , צביטות , הצלפות, כאב.
הראש שלי מתחתיך, הפרצוף שלי מוצמד לרצפה והידיים שלי מרותקות לרצפה תחת רגלייך. חוסר אונים כל כך משחרר!
אני מתמסר לאומללות, מתמסר לחוסר השליטה. מחבק את זה, מקבל באהבה את הכאב.
תחושה מעניינת, להיות סוף סוף בצד הזה של הדברים.
איך כמה שאני מגשים את עצמי יותר בתפקיד הדומיננטי, התאבון שלי לצד השני גדל. ידעתי תמיד שאני לא מעוניין לוותר על שום צד בסיפור הזה.
קל לי מאוד לקחת את השוט ליד, להכאיב, להשפיל, להסתכל על פנים יפות ולטנף אותן!
אבל להשתוקק לכף רגל שתדרוך עלי, לידיים שיגעו בי כאילו אני חתיכת בשר, לדמות שתוכל לקחת אותי ולעשות לי, את מה שאני כל כך אוהב לעשות לאחרים,
את זה אני לא יכול למצוא בכל מקום.
ואת נותנת לי את זה, את נותנת לי להתמסר ולוותר על השליטה, את נותנת לי תזכורת ומושג, איך זה מרגיש להיות הצעצוע, להיות חפץ לשימוש.
תודה לך על שרצית לשחק איתי, תודה על זה שקילפת את השיריון שלי וחיטטת לי בפצעים.
תודה אל האפשרות להתפרק כמו שאני לא יכול בשום מקום אחר!
אני מחכה לפעם הבאה, אני מחכה לראות מה יצא ממך כשתרחמי עלי עוד פחות! אני מבטיח לצבור כמה שיותר חטאים עד אז ולהרויח את הסוליה של הנעליים שלך ביושר 😈

למה תמיד כשאני בא לזיין הן מכינות קוסקוס?

אני רק באתי לזיין גברת. אין לי ראש לרגשות ואין לי לב לשיחות עומק. אבל אנחנו צוללים בכל זאת.

הפעם זו היא שיש לה הרבה מה לשאול, להבין לעומק מי יושב אצלה בסלון.

״אני מזהה אותך אתה יודע?״

לא יודע אם לצחוק או לבכות, זו כבר פעם שניה שזה קורה לי החודש, אני ״האקס של״, מישהו שמסקרן לעשות עליו סיבוב, הרפתקה, חוויה. סימון וי.

אבל אני לא מאשים, אני מבין את התחושה. גם אני מרגיש אותו דבר הרבה פעמים, רוצה לראות מקרוב, רוצה לטעום, רוצה לשמוע.

כל אחת נשמעת אחרת לגמרי כשאתה מזיין אותה טוב, זה תמיד מסקרן וזה תמיד כיף לגלות.

עבר קצת זמן מאז שהתמסרו אלי בכזה אופן, נתנו לי את האפשרות לעשות את זה איך שאני רוצה , לעשות מה שאני רוצה.

״וואוו… תודה…״ היא אמרה לי כשהיא עוד רועדת, אמרה שעכשיו היא מבינה.

אני לא בטוח מה היא הבינה, אבל אני הבנתי כמה הייתי צריך את התחושה, שאני יכול לעשות הכל, להשתמש בה איך שארצה.

תמונה שליוותה אותי לתוך הסופש,

החיוך, האיפור שנמרח על הלחיים ביחד עם הזרע שהתערבב עם הרוק והדמעות.

כל כך מלוכלכת ומשומשת, כל כך מרוצה ומחוייכת.

למה אני מזיין הכי טוב כשהלב שלי שבור?

או כשאני מאוהב באמת, גם אז אני מזיין מכל הלב.

אבל אני מניח שהסוג הראשון הוא מה שיאפיין את התקופה הקרובה 💔

אני עדיין אוהב אותך, עם כל הלב שלי.

בכל יום שעובר אני אוהב אותך.

יש בי כל כך הרבה חרטה, הלוואי ולא הייתי פוגע בך אף פעם. הכעס הרעיל אותי ונתתי לו להשתלט.

אני עדיין מנסה לסלוח, לשנינו.

אני מקווה שיום יבוא ונוכל להיות פשוט בסדר, לחוד. ואולי אפילו בסדר אחד מול השניה.

אני מקווה ומאמין שאת תהי בסדר, האמונה שלי בך עדיין גדולה כמו שהייתה, את רק צריכה להמשיך להתקדם בדרך שלך, אני מקווה שהיא תוביל אותך לטוב.

הכעס עוד בוער בי לפעמים, הלב עדיין מרוסק.

יש מחנק בגרון בכל פעם שאני חושב עליך. ואני חושב עליך בכל יום.

אני מקווה שבלעדי תוכלי למצוא מה שלא הצלחת למצוא איתי.

אני באמת רוצה שתהי מאושרת.

זה מה שתמיד רציתי.

עולמי חרב עלי,
כעסתי כל כך! הלב שלי נשבר ככ חזק שלא נשאר לי לב!
שכחתי מכל הטוב שבי והתחברתי למקומות הכי רעים ואפלים בנשמה שלי, רציתי נקמה, רציתי להרוס ולהזיק.
לא מזהה אותי, רצחת לי את הנשמה, כל הזכרונות הטובים כל הרגעים והחיוכים, האינטימיות והאהבה שלנו! הכתמת הכל בשביל כמה רגעים של ריגוש?
אני שונא אותך בכל הגוף שלי, אני שונא את זה שבכלל הכרתי אותך! אני שונא את זה שמי שאת בעייני מתה, את הרגת אותה עם המעשים שלך. ואני מתגעגע כל כך.

אבל היום בבוקר האשמה הכתה בי, כל היצרים הרעים האלו שממלאים אותי, כל מה שאני רוצה להפנות כלפיך! כל הרע הזה, כלפי מישהי שפעם הייתי מוכן להפוך בשבילה את העולם. מישהי שחיוך שלה היה מאיר לי גם בימים החשוכים ביותר,
מישהי שהחיבוק שלה היה משתיק את כל הקולות והרעשים. ועכשיו אני רוצה שרק יהיה לך רע?

אני מקווה שיהיה לך טוב.
צוחקים עלי כשאני אומר שפעלת מהכאב שלך ובגלל בעיות שיש אצלך בפנים. צוחקים עלי שאני מאמין שיש בך טוב ואהבה וכוונות טהורות. שיצחקו.
למלחמה בינינו יהיו רק מפסידיםואני לא רוצה את זה, הלוואי שנוכל להשלים באמת.
אני משתוקק לסלוח לך על הפגיעה הזו באמת, אבל מצד שני אני יודע שזה משהו שאני לא אשכח אף פעם, בדיוק כמו שלא אשכח את האהבה שהרגשתי כל פעם שהסתכלתי עליך.

אני כועס עליך מאוד! אני באמת לא יודע איך ולמה עשית לי דבר כזה, לפני כל כך הרבה זמן כשדברים היו טובים יותר. אני כל כך כועס כי הרסת את הסיכוי שלנו, הרסת לי אותך!
אני יודע שלא אוכל להסתכל עליך לעולם כמו שהייתי מסתכל, וזה כואב כל כך.

למרות הכל אני מאחל לך רק טוב!
אני מקווה למצוא את הכוחות ולנסות ליישר את ההדורים בינינו בפעם המי יודע כמה.
אני רוצה לסלוח לך, להאמין שלא הכל הוכתם.
אני רוצה לחבק אותך שוב ולהאמין, שהאהבה שלנו הייתה אמיתית למרות הכל.
אני אוהב אותך עדיין, אפילו שאני מרגיש עכשיו בלי לב ובלי נשמה.
לפעמים אני מפחד שאוהב אותך לתמיד.

לא נשאר מה לומר, הלב שלי שבור, והדמעות לא מפסיקות להרטיב את העיניים.

איך הדבר הנכון יכול להרגיש כל כך רע?

המחשבות עליך לא פוסקות והראש שלי קודח, כל שניה היא מאבק, הלב רוצה להתחרט, להתקשר ולהגיד שנסדר הכל.

אני באמת רוצה לסדר הכל! אבל אני יודע שיש דברים שנצטרך לסדר לבד עכשיו, יש דברים שמצריכים מאיתנו לנוע כל אחד לדרכו. וזה שובר לי את הלב.

אובדן התקווה כואב מאוד, אבל ראיתי בעינייך שגם את כבר איבדת את התקווה, אני יודע שהיית מציעה לתקן אם חשבת שאפשר.

אבל התקווה לא עזבה אותי לגמרי, יש קול בראש שלי,

״אתה תמצא את הדרך בחזרה אליה כשהזמן שלכם יהיה נכון״

אני זוכר שאמרת לי שאת מרגישה שזה לתמיד, אתמול נפרדנו. ואני עדיין מרגיש שזה לתמיד.

אני מקווה שעוד תפתחי לי את הדלת, כמו בפעם הראשונה שנפגשנו ותחייכי אלי מלמטה כמו אז.

אני מקווה שאמצא את הדרך שלי בחזרה אליך ואצליח לעשות אותך לאישה המאושרת ביותר שיש, הרי זה כל מה שרציתי שתהי.

את כל הכעסים שחררתי, זה מרגיש טוב ונקי, זה מרגיש כמו האהבה שלנו בתחילת הדרך.

אבל עכשיו, אני אוהב אותך אפילו יותר.

אני רוצה למצוא את הדרך שלי בחזרה אליך!