|
|
|
זה היה גורם לי להתרכז באמת בשינה ולא בשטויות
אחרות, כמו פלאפון, אוננות, מחשבות.. כי אין מספיק
ריכוז לדברים אחרים (טוב אולי רק ללרשום עוד כמה
מילים כאן).
זה היה עושה לי טוב, פשוט לישון ולהיות עטופה, בחום
גופך. ליטופים, מלמולים עד שנרדמים.
לילה טוב?
ולא לגרום לי להפעיל שוב מכונת כביסה,
בזמן שכבר יכולתי להיות במצב שינה.
למעשה אני אשמה..
העייפות גוברת ואני מותשת.
מטיזינג מערער, עצות של האחר.
עוד מעט, לילה טוב..⭐
לרשום ולהגיד את זה בקול זה מוזר.
יודעת לתאר את זה אחרת:
לא קל לי לבקש עזרה
נסתדר לבד אני אומרת לה (ואני אבדוק, אברר ואשיג
הכל).
אי אפשר לסמוך עליהם
אופטימיות זהירה?
אנשים פעם מאכזבים ופעם לא, ככה החיים בנויים.
השאלה באילו אכזבות מדובר..
פעם הייתי בסדנה של התפתחות אישית, כשלפני
סלדתי מהנושא והתרחקתי ממנו כמו אש.
נאמר לי שם משהו "יפה ונחמד" כמו מהמשפטים
המעצבנים האלו כשמישהו קצת פוגע ואומרים לך -
"זה שלך".
אז מה אמרו? משהו בסגנון של אם את לא סומכת על
אדם אחר, זה בגלל שאתה לא סומכת על עצמך
שתצליחו להתמודד עם זה - ואוו קצת צובט.
אם לא אסמוך על עצמי אז על מי?
ונכון יש הרגלים בחיים שאנחנו נכשלים בהם, כמו
שאנחנו מבטיחים לעצמנו לעשות יותר ספורט, לאכול
נכון, לעשות מטלות, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו..
ואז זה לא קורה, אנחנו מפרים את ההבטחה של עצמנו
מולנו. שם זה פוגע? או שאני מערבבת עניינים אחרים?
זה פשוט עלה, אז רציתי להציף.
בכל מקרה יש דברים שחייבים לעשות בחיים, יש
ערכים שאני לא בטוחה אם עליהם גדלתי, כמו שפשוט
תמיד מבחינה חברתית שמשפחה למשל זה הכל ומזגן
בשיא החום צריך לתקן.
מרגישה שהשליטה בידיי, שאי אפשר לסמוך על האחר.
לארגן, לדאוג, להוביל. אני יודעת שאני צריכה במקום
מסויים לשחרר, לתת לאחר לשחרר אותי מהעומס.
אבל מי ראוי לזה (בעיניי)?
יש שעושים הפרדה, בחיים הם הכי בשליטה ובמיטה, זה
המקום שלהם לאבד שליטה.
אבל איך אפשר לנתק?? איך אפשר לסמוך על האדם
שמולי רק בחלק הזה? אולי גם בחלק הזה לא אצליח
לסמוך עליו כי ארגיש מלא סדקים, שמאיימים להתנפץ.
לדעת שאנשים שיש לי קרבת דם איתם ולא רק, צריכים
להיות שם בשבילי ולא היו. איכזבו בעבר וממשיכים
לאכזב, זה כואב כל פעם מחדש, קצת יותר, קצת פחות.
תלוי באיוונט על הפרק, תלוי ברגישות הכללית באותו
רגע. זה מביא אותי להתמודדות עם העולם בחוץ,
במיוחדת בהכרות עם ה-אחד. הצורך שלי ביציבות
וביטחון הם חזקים. לא רואים עליי, אני הכי שם למראית
עין. לוקחת כמה צעדים פנימה כשמושכים אותי
במילים יפות ולפעמים גם מעשים טובים, ואז כמה
צעדים אחורה כשמשהו ניהיה רעוע לי קצת בסיטואציה,
בלב. למרות הסימנים, לעיתים הצורך העז, האופטימיות,
השכל אומרים לי, תושיטי יד לצד השני, אולי זאת אי
הבנה, אולי לכל אחד יש את המציאות שלו, תני
הזדמנות. לפעמים היד מושטת חזרה, לפעמים מרגישה
ליטוף באצבעות.. ואז נופלת שוב. קמה, מתנקה וחוזרת
לטפס לעבר אותו אחד או האדם הבא.
מגיע הרגע שאני לא יכולה להכיל את ההתנהגות,
את המוזרות, את חוסר ההיגיון. את התחושה.
כשמרגיש לי שאין שיקוף והסבר, לפעמים מצליחה
לאזור אומץ ולשאול, מקבלת תשובות במקרה הטוב
ועדיין המעשים חוזרים.
במקרה הרע, תשובות מתחמקות, ניסיון לתעתע בי,
לתעתע באינטליגנציה שלי. הגוף דרוך תמיד, יודעת
להרגיש שיש פה קטע לא טהור. תמיד הגדרתי את זה
כ"התנהגות מוזרה", סדר עדיפויות..
אני רוצה להצליח להתמסר, רוצה למצוא את המקום
הבטוח שלי. שיראו אותי. שלא יפספסו.
מרגישה שכמעט כל מילה שלי, חלק יותר וחלק פחות,
זה משהו שאני מעניקה מעצמי, זה הרגע שלי להתקרב
לצד השני, להושיט יד. אלו הרגעים הקטנים שאני חווה
דחייה. יודעת רציונלית, שלא תמיד במודע.. ועדיין, זה
קצת כמו לקבל דקירה/ סטירה לנפש. שוב ושוב.
הצפתי מלא מחשבות של בוקר, מחשבות של חיים
שלמים.
מתגעגעת אלייך מאוד ♥️.
פתאום עכשיו בכתיבת שורות אלו, העינים מתמלאות במלא דמעות. בכי חזק.
ורגע של ציניות, אולי זה המחזור הקרב ובא.
איזה נחמד לפעמים במקום לשאול מה הטעם המוסיקלי של אנשים,
לשאול מידי פעם.. אז מה השיר שמתנגנן לך הכי הרבה לאחרונה?
יש לי שיר כזה, אבל בעקבות שיחה, בא לי לשים שיר אחר שהיה מתנגן לי יותר בעבר ועכשיו ברגעים אלו על לופ.
כי להגיד טיפשה זה לא יפה.
לא ביקשה הרבה, משהו שרבים מקבלים או זוכים
ואולי זה מה שמספרים, אבל פעם אחת רוצה גם.
ילדה קטנה וחולמנית שרודפת אחרי ניצוצות של תקווה,
אחרי בדיות וגחמות של זרים.
מטיילת בשדות, קרני האור מלטפים את עורה ושיערה,
מסנוורים מידי פעם את מבטה.
מעבירה ידיה בין גבעולי השדה, מפלסת את דרכה.
רואה אותם. אלו שתמיד היו ויהיו שם בשבילה.
מורידה דמעות של אהבה, געגוע והוקרה.
לפעמים אני מצליחה להגיד לך מה מפריע לי.
כל פעם כזאת אני ממש גאה בעצמי,
ושמחה גם על התגובה המכילה,
אבל בעיקר גאה בי.
זה כ"כ לא טבעי לי וקשה לי.
משהו שאמורים ללמוד לעשות מגיל קטן.
עדיין פה ושם דברים מתפספסים,
אבל מאמינה שזה יעלה אם יהיה צורך בהמשך.
בא לי שנדבר על העולם שלנו,
מה אנחנו אוהבים, מה פחות,
איך עבר לנו היום
ומשם נגיע למקומות רחוקים.
אולי אפילו לפחדים הכי גדולים ואינטימיים,
לסודות הכי כמוסים שלנו.
המיניות שם, אומרים שהיא שלובה בפעולות שונות בחיינו.
יש מוטיבים במיטה שרלוונטיים
להתנהלות שלנו מול העולם.
בכל זאת נרמל לי קצת את השיח מידי פעם,
תשלב לי וניליות.
אתה יודע, טוב אתה לא, ואם לא תקרא, אז נדבר על זה..
או לפחות מקווה.
אז מה שבאתי להגיד-
פעם בהכרות חדשה, נושא המיניות לא היה עולה,
הכל היה מאופק ואז פתאום היו מתחילים גישושים, נשיקות,
אבל לא היה שיח לפני על מה שקורה, וגם אחרי,
אולי זורקת חצי משפט, רק כדי לשים את זה ליד השולחן.
יודעת זה כ"כ לא ברור ויש לי עוד הרבה מה להגיד,
אבל אלו מהדברים שצריכים לבוא בארבע עיניים,
אחרי כמה מפגשים,
בשיחות ארוכות וטובות לתוך הלילה,
אחרי שירדנו על מגש פיצה/ סושי ושתינו איזה יין
שעשה לנו נעים ובעיקר אנחנו עשינו אחד לשניה.
קצת במגע אבל בעיקר בלב.
אבל אי אפשר שיהיה מושלם.
יש מסגרת זמן.
יש ניסיון מועט.
ואין יותר מידי עם מי להתייעץ.
I'm doing my best.
ממריאים עם מה שיש 🚀
[זה בכללי לכל דבר. אף פעם אין מושלם.]
אז כבר עברתי מסך כמה פעמים ברגע האמת.
אבל המסך לפעמים "משקר" ויש "משחק" לשחק ויש
את עולם הרשתות החברתיות ולא תמיד הכל מלוטש.
אף פעם לא אהבתי להצטלם במיוחד, לא מהבנות שבאמצע הרחוב עושות סלפי.
זה תמיד היה נראה לי מצחיק מהצד, אבל היי זאת התרבות בה אנחנו חיים,
ובסופו של דבר אלו רגעים ועל המסך (כי לאלבומים זה כבר פחות מגיע) זה נראה טוב.
פעם התקרבתי לצומת והיה אוטו שעצר הרבה לפני, רואה בחורה *תוך כדי נהיגה* עושה לעצמה סלפי.
הסתכלתי לשניה, עקפתי והמשכתי. היא קלטה אותי.
לא שזה משנה, היא יצאה..*השלימו את החסר*
נכון היה מאוחר, רגוע ויחסית ריק, בער לה לצלם, אבל יש חוקים גברת.
בכל מקרה לא אוהבת להצטלם, אבל מצטלמת בשביל הזכרונות.
לא אוהבת את עצמי בדר"כ בתמונות וכשיש תמונה טובה, אני בהיי.
לפעמים מרגיש לי שאיבדתי את היכולת להכיל תמונות של עצמי,
מחמירה איפה שאחרים רואים תמונה יפה.
מפחדת שיראו את הפגמים, את הפגמים שאני רואה.
מנגד, יש אחרים שחושבים שהם מהממים כמו שהם, כשהמצב לא תמיד כך (סליחה על הרדידות).
יודעת גם שהתמונות לא תמיד משקפות, בסוף עם הזמן ניתן לראות את היופי בכולם (או לפחות כך אומרים..).
כשהייתי קטנה כמובן צילמו אותי הרבה, והיו לי תקופות שהייתי עוברת על האלבומים שוב ושוב..
נהנת לראות את התמימות, את היופי, את השלמות.
אסור להכנס להשוואות.
הקלפים של כולם שונים. לפעמים "מצליחים" להסתיר אותם כמעט חיים שלמים.
היכולות שלנו שונות ואפשר להתעלות על הרבה. עם אמונה והתמדה.
לא תזיק לפעמים (אולי אף יותר) כתף תומכת וחמה.
עייפתי מלהסתיר, אבל גם לא צריכה ליפול על אותם "מגרעות", צריכה להמשיך לסלול את דרכי בעולם.
לרוב מצליחה. יש לי גם מלא קלפים טובים.
יש לי גם פשוט אותי.
לפעמים זה לא צריך להיות טוב כמו שזה צריך להתאים.
הייתי רוצה יום אחד, בשביל אותו אחד לשים את כל הקלפים על השולחן, שידע הכל, שידע אותי.
חבר למסע, שמידי פעם יעזור לי לסחוב את התיק.
לדעת שהוא איתי ואני כמובן איתו ♥️.
"טוב" אני עונה.
"ואתה?"
"בסדר.. מלא מחשבות."
"??"
"עלייך."
בעולם הזה כשרגע אחד הכל מרגיש טוב, אף פעם לא ברור מה האמת ומה עובר לאדם השני בראש.
משחררת סימן שאלה לאויר
"סתם.. ממש רציתי להוריד לך את השמלה"
ההודעה הזאת היתה לי מוזרה.
מצד אחד, אוקי אתה בעניין, מצד שני.. רק בגופי?
"פשוט רוב הערב כשדיברת החזייה שלך ביצבצה לה, והיה לי מאוד קשה לעמוד בפיתוי.."
"מה?? ולא אמרת לי? היינו במקום ציבורי.."
קצת הרגשתי חשופה, במיוחד עם החזייה שלבשתי באותו ערב..
"כי אהבתי את מה שראיתי, היה חשוך ולא היו כמעט אנשים, אל תדאגי"
הרגשתי לא טוב בגוף.
"את כועסת? ♥️"
"אני לא יודעת מה אני מרגישה.."
"בגלל החזייה??"
"לא רק, סתם בגלל שמרגיש שזה רק מה שעבר לך בראש כל הערב.."
"מה?! לא.. שיט. לא." התחלת לגמגם.
"לא סורי, לא התכוונתי לזה כך, כאילו אני מאוד נמשך אלייך, אבל אני גם מאוד מאוד אוהב לדבר איתך,
אוהב את הקול שלך, החיוך, העיניים" התחלת לגמגם "חשבתי שזה בסדר להיות ישיר.. אני הכי מכבד אותך"
מודה שמשהו בי התרכך. אוף. למילים יש כ"כ הרבה השפעה וזה כ"כ מבלבל, לא ברור מה אמת ומה לא.
"טוב.."
"אני יכול להתקשר?"
"כן.."
דיברנו, וסחפת אותי שוב, היית מתוק, כמו אתמול בערב, כמו לפני.
במקום מסויים רציתי מאוד שתיגע בי, רציתי שכבר נתחיל להניע דברים,
לראות איך הדברים עובדים, את הקסם של השליטה.
בכל מקרה.. עד הפגישה הבאה.
קצת מבולבלת.
