כוח, שליטה ומה שביניהם – יומן מסע אל החוטים הבלתי נראים

היא נכנסה ראשונה, בדיוק כפי שהתבקשה. נעליים הושארו בדממה ליד הדלת.

הוא נכנס אחריה, סגר אותה כמו הבטחה שלא נאמרה בקול.

בלי מילים, רק מבט – והיא כבר ידעה: אין צורך לשאול, אין צורך לוודא. הכל נאמר מראש, בגוף.

הוא כרך את הרצועה לאט, כאילו רשם שיר בעורפה.

היא לא נרתעה – להפך. היא התארכה מולו, כאילו כל סנטימטר של כניעה היה בעצם הצהרה של עוצמה.

הוא החזיק אותה שם, בדיוק על הקו שבין עונג לבהלה – לא כדי להפחיד, אלא כדי להזכיר. מי היא. מי הוא. ומה יש ביניהם.

כשהכאב הגיע, הוא היה מדוד, כמעט עדין, כי אין כאב כאשר החיבור הוא כזה.

כשהרכות חזרה – היא הייתה מלאה בכוונה.

שום דבר לא נשבר, אבל הכל נמתח. בדיוק עד הקצה.

ולפני שהשעה נגמרה, כשהיא רעדה בשקט בין כפיפה לשחרור,

הוא לחש לה משהו – לא כהוראה, לא כבקשה.

פשוט אישור.

והיא חייכה. כי היא כבר ידעה.