היא כרעה על השטיח הרך, בדיוק במקום שסומן מראש. עיניה מכוסות, זרועותיה מאחורי גבה, גב זקוף. הנשימה שלה הייתה איטית, מרוכזת, מתוחכמת כמעט – כמו מוזיקה שקטה לפני פיצוץ.
הוא עמד מולה. שקט. לא נגע בה, אבל הנוכחות שלו עטפה אותה כמו אריג סמיך – כזו שמרגישים בעור עוד לפני שהיא באמת שם. היא יכלה להריח את הבושם שלו – תווים של עץ, תבלינים ו… משהו נוסף. משהו שנדמה כמו שליטה.
“טוב מאוד״, הוא אמר בקול נמוך ויציב, “אבל תיישרי את הברכיים. ותבלעי את הרוק.”
היא צייתה. חום התחיל לבעור בה מבפנים – מהצוואר ועד הבטן התחתונה. כל תא בגופה נמתח בציפייה. לא מגע, לא ליטוף – רק הידיעה שהוא רואה אותה, בוחן אותה, שולט בקצב.
הוא התקרב לאט. יד אחת נחה על ראשה – לא ליטוף, אלא אחיזה. שקטה, אבל עם נוכחות. יד שנייה ירדה לאורך צווארה, מלטפת בקצות האצבעות, עוקבת אחרי פעימות הלב.
“אם את רועדת,” הוא לחש, “זה מצוין. את אמורה.”
היא חייכה חיוך קטן, לא רואים אותו מתחת למסכה, אבל מרגישים אותו ברעד הקל של הכתפיים. הוא הרגיש. הוא תמיד מרגיש.
הוא שלף צעיף משי דק, קשר אותו סביב מפרק ידה, משך אותו בעדינות – אבל עם כוונה. כל קשר הוא הבטחה. כל קשר הוא הסכמה. וההסכמה שלה כבר ניתנה מזמן.
הצעיף החליק סביב פרקי ידיה כמו זרם מים קריר. הוא קשר אותו אל הידית הקרובה של ספסל העץ הנמוך, כך שהיא נותרה כרועה, כפופה מעט קדימה, פתוחה, אבל לא חלשה – חשופה, בדיוק כמו שהוא רצה. בדיוק כמו שהיא ידעה להיות עבורו.
“את תישארי בדיוק כך,” קולו היה שקט, אבל חד כמו להב. “את לא תבקשי כלום. אני אחליט מתי תגיעי, מתי תצרחי, מתי תתרסקי לי בידיים.”
היא בלעה את הרוק, הפעם לא כי הוא אמר – אלא כי זה היה בלתי נמנע. ההתרגשות בערה לה בגוף, גלשה לה לירכיים. תחושת התלישות, של להיות חסרת אונים מבחירה, היכתה בה שוב, כמו גל. נעים. מערער. ממכר.
ואז – מכת רוח קלה. לא, זו לא הייתה רוח. זה היה שוט זנבות רך שהחליק על עורה, רק כדי לעקוץ קלות שנייה אחר כך. הוא שיחק איתה. הוא ידע בדיוק מה הגבולות, ואיך לרקוד על הקצה שלהם מבלי לשבור כלום – רק למתוח.
“נשמי עמוק, יפה שלי,” הוא אמר. “אני בונה אותך מחדש עכשיו.”
כל הצלפה הייתה קצב. כל מגע – מנגינה. הוא נגע בירך שלה באגודל יחיד, רק סימן שהיא עשתה טוב. ואחר כך נשף על עורה, מבלבל את החום בקור.
כשהוא הניח את שתי ידיו על מותניה, היא רעדה. לא מהפחד – מהוודאות. הוא שם, היא שם, ואין צורך יותר במילים.