ידו מטיילת במורד גופי, מלטפת אותו קלות. קשה להסביר מה המגע שלו עושה לי במילים, איך הוא מערפל את חושיי וגורם לי לשכוח מהכל, איך השיער שלי סומר בכל פעם שהוא מביט לכיווני.
דפיקות הלב שלי מתגברות ואני מרגישה שהלב עוד רגע יוצא מהמקום בעודי מנסה לשמור על אשרת פנים רגועה אבל הוא יודע, זה אף פעם לא מצליח לעבוד עליו. הוא מזיז את אצבעותיו באיטיות בתנועות מעגליות מסביב לחזה שלי ועולה לכיוון הצוואר שלי. אצבעותיו נחות שם ללא תזוזה במשך כמה שניות, זמן שמרגיש כמו נצח, עד שהוא תופס לי את הפנים בעדינות ומפנה את המבט שלי ישירות אליו. עיניו ננעלות בעיניי. "את כל כך יפה ילדונת" הלחיים שלי מאדימות ומוחי מתרוקן ממקחשבות. הטמפרטורה של הגוף שלי עולה בהדרגה, נשימתי נעתקת וראשי מסתחרר. אני לא מסוגלת להמשיך להביט בעיניו ואני מביטה מטה.
בזווית עייני אני רואה חיוך משתרע על פניו. הוא יודע מה הוא עושה לי, והוא אוהב את זה. "הרשתי לך להפסיק להסתכל עלי?" קולו רך ויציב, מהול בשעשוע. ניכר שהוא נהנה לראות אותי מתקפלת למראה מבטו. "אני מצטערת" אני עונה כמעט בלחישה "אני פשו.." הוא תופס בלחיי, הפעם יותר באגרסיביות ומקרב את פיו לשלי.
שילוב של אופורייה ואקסטזה מתפרץ בגופי בזמן שאני מרגישה את הטעם הממכר של שפתיו, תחושה של גן עדן, שלא משתווה לאף סם. לשונו משתלבת בשלי ואני מרגישה את עצמי מתחילה להרטיב שם למטה. ידיי מתלפפות סביב צווארו בזמן ששלו ננעלות על מותניי, הוא אפילו לא מתאמץ ואני עדיין לא מצליחה לזוז, הוא יכול לשבור לי את כל העצמות מבלי להעניד עפעף.
דפיקות הלב שלי כעת כל כך מהירות שאני מרגישה שאני עומדת להתעלף. המגע שלו ממכר, הוא גורם לי לצאת מדעתי לגמרי.
הוא שולח יד למכנסיים שלי ובתנועה אחת מוריד אותם עד לברכיים.
לפתע הוא נעצר.
שפתיו מתנתקות משלי והוא מתרחק. הוא בוהה לשנייה, ואז מצביע לי על הרגל
"שוב?"
הוא מנסה לשמור על קור רוח אבל אני שומעת את קולו רועד. אני משתתקת ומשפילה את מבט. עוברות כמה שניות עד שהבכי שלי חותך את הדממה. "סליחה" אני פולטת מבעד לדמעות "אני לא יודעת מה לעשות" הוא תופס אותי ומקרב את ראשי לחזהו, מלפף את ידיו סביב גופי הקטן בזמן שאני יושבת לו על הברכיים "ששש.. זה בסדר" קולו מתייצב בעודו מלטף את ראשי "הכל בסדר עכשיו"
אני מתקפלת בזרועותיו ומייבבת כמו ילדה קטנה , מחבקת אותו ומכתימה את החולצה הלבנה שלו בדמעות שלי
"ששש..ששש"
"אל תלך, טוב?"
"אני פה ילדה שלי"
אני פוקחת את עיניי.
אור השחר העמום מבצבץ מבעד לתריסים, צובע את העלטה שבחדרי בגוונים של כתום. מבטי נע באיטיות מסביב לחדר ומתמקד בחלל הריק שמשתרע על ידי.
מחנק כבד מתחיל לעלות בגרוני בזמן שדמעות מלוחות מצטברות בעיניי וזולגות במורד לחיי. אני מנסה כעת להיאחז נואשות בזיכרון החלום שלאט לאט חומק מבין אצבעותיי ומטשטש יותר ויותר, נבלע בין הדמיון למציאות המרה.
תחושה נוראית של ריקנות משתלטת עלי בהדרגה ומסרבת לעזוב אותי.
גופי מתקפל לתנוחת עובר בזמן שהדמעות נופלות מטה ומכתימות לי את המצעים ואני מבינה שהדרך היחידה שאי פעם אוכל לשוב ולהרגיש את המגע המנחם שלך או להתקפל בחיקך כמו ילדה ולהתפרק לגמרי, בזמן שאתה אוסף את החתיכות ומחבר אותן בחזרה היא במציאות המדומיינת שאני יוצרת לעצמי כל לילה
כל כך קרוב אבל כל כך רחוק
וזה שובר אותי.